"כתיבה והוצאה לאור נעשות יותר פופולריות בעיקר כי התרגלנו לכתוב במקום לדבר", אומר איתי בחור, סופר ומו"ל

איך נראה אדם שמאמין שהוא הפך לזאב? כיצד פסנתרנית עיוורת זכתה מחדש בראייתה ומה בעצם מבדיל בין טיפול פסיכיאטרי לגירוש שדים?

המאמץ המתמשך לפענח את השיגעון

מה מביא סופר לעזוב את זכרון יעקב ולהשתקע דווקא באור עקיבא?

מתוך הביקורת: 
ספר זה הוא בבחינת תוספת חשובה וחיונית להבנת המרכיב התרבותי והחברתי בפסיכופתולוגיה ‏בקרב העוסקים במקצועות בריאות הנפש והקהל הרחב. אין ספק כי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ‏עובדים סוציאלים ורופאים מתחומים אחרים ימצאו עניין רב, בעיקר בחלק השלישי של הספר, ‏השופך אור על תופעות אשר אינן מוכרות בעשייה היומיומית.‏

יש לי חולשה למבט הנשי הזה של עיניים פעורות לרווחה, מיישירות מבט, קצת נוצצות, מביעות חוסר ‏ישע, כאילו סומכות עלי. ויש בהן הרבה שכל, ומופרעות מוצנעת שמבליחה פה ושם למרות המאמץ ‏התמים. אני יודע. עיניים כאלה הן צרה; תוצאה של כדורים נוגדי דיכאון.

ויטיה הלך ולא חזר. שותא מחפש אותו כל היום. החיפושים מתמקדים בין המטבח לדלפק. באה ‏זמרת, היא רוצה לעבוד רק שלוש שעות. אחר כך לשיר.

‏"אורח הוא מתנה מאלוהים" הוא פתגם גאורגי פופולרי. חדוה רוקח מכירה היטב את התרבות ‏הגאורגית, בזכות שהותה בת השנה וחצי במדינה, ויכולה להעיר עד כמה הוא מדויק.

יש מקומות כאלה. הם מופיעים כשנכנסים אליהם ונעלמים כשיוצאים מהם. זה התחיל בבוקר, אולי עוד ‏לפני שהתעוררתי. בזמן המעורפל הזה, בין תודעה ומוות, חלמתי או חשבתי על ישמעאל, גיבור הספר ‏‏"מובי דיק" של הרמן מלוויל. כשישמעאל נעשה מודע לכך שהוא מתחיל לבהות יותר מדי בחלונות ‏ראווה של חנויות לממכר ארונות מתים, עולה בדעתו שעליו לרדת לרציף, לעלות על אונייה ולהפליג ‏בים. ‏

המלך תמר הוא בעצם מלכה; שמה תמר בַּגְרַטְיוֺני, היא חיה ‏במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה בגרוזיה, ועד היום דמותה נערצת ומהווה סמל לאומי ופמיניסטי בגאורגיה ומחוצה לה. ... המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב כתב בהיותו בגרוזיה שיר על המלכה תמר, וממנו עולה דמות "רעה וכוזבה כשטן", ערמומית, תככנית, טורפת גברים צעירים ורוצחת אותם; מין מפלצת אנושית שניזונה ממין ודם וחיים של גברים צעירים.