כתבה, שהתפרסמה ב-Ynet שלשום (9.6.2018) ונושאה מימון המונים, מייחסת למנחם פרי את הדברים הבאים: "כדי שאדם יהיה משורר או סופר לא מספיק שהוא קובע כך. הוא צריך להתקבל ויש מנגנונים מסורתיים כמו הוצאת ספרים, עורך, אחרי זה ביקורות באמצעי תקשורת, הקהל הרחב ואז הזיכרון התרבותי והאוניברסיטאות. את כל המנגנונים האלה אי אפשר לעקוף באמת [...] אי אפשר לדלג על המנגנון הזה."
זו דעה אחת. לפי דעה אחרת להיות סופר זה קודם כל הלך נפש, המוכנות להשליך את נפשך על הנייר, בעצם חוסר האפשרות להימנע מכך. אחר כך בא המימוש, הכתיבה וטיבה. ודאי ש"ההתקבלות" אינה הדבר העיקרי. הן כמה וכמה סופרים טובים נדחו על ידי קובעי הטון בזמנם.
בכל זאת פרי מסמן, אגב ההצהרה שלו, בעיה אמיתית; חבל שהוא מתאר אותה באופן חלקי ומציע פיתרון שהוא בעצם חלק מהבעיה.
הבעיה האמיתית היא בעיית השיפוט האיכותי לנוכח ההצפה הכמותית: יש אינספור טקסטים, טובים, גרועים, איומים, אפויים למחצה ולשליש ולרביע ולקורטוב; טקסטים בעלי ערך וחסרי ערך; טקסטים אישיים, ישרים ומחויבים, וטקסטים שקרניים חנפניים, להגניים, גרפומניים; טקסטים חודרים ומדויקים, וטקסטים שטחיים שהינם ביטוי לחוסר יושר, חוסר כישרון, חוסר ידע, חוסר מיומנות וחוסר אכפתיות.
פרי מחלק (תוך הבעת הסתייגות קלה) את הטקסטים; את הטובים הוא משייך להוצאות הממסדיות ואת הגרועים להוצאות הקטנות או העצמיות. חלוקה זו מעידה על תמימות או על היתממות, הרי לאמיתו של דבר טקסטים גרועים הינם נחלת כלל ההוצאות בלי הבדל גודל, גזע, דת, לאום, מוצא ומין.
לטענתו, אין אלא להותיר את שיפוט האיכות הספרותית של טקסטים ל"מנגנונים המסורתיים" שאותם הוא מפרט: "הוצאות ספרים רגילות" (התנסחות קצת מעורפלת, מה זה בדיוק?), עורכים, מבקרים באמצעי תקשורת, האוניברסיטאות, הקהל הרחב והזיכרון התרבותי.
זה אולי נשמע משכנע ואחראי אבל זה מופרך: הוצאות הספרים "הרגילות" פועלות לפי שיקולים כלכליים ולאו דווקא ספרותיים, הבחירות שלהן מתחשבות במצב החשבון ובבעלי המניות. לרבות מהוצאות הספרים הציבוריות (מלכ"רים) יש אג'נדה פוליטית, עסקנית, ברנז'אית או אחרת, גם הבחירות שלהן לא חפות מאינטרסים שאינם קשורים לאיכות הכתיבה.
בקרב עורכים וחוקרי ספרות באקדמיה משתגרות קונבנציות ספרותיות שמטבען מגבילות את הטעם ומקבעות את התפיסה; לא פעם השיפוט שלהם מתאבן (אפילו משורר ענק ומו"ל אחראי כמו ביאליק לא תפס את האיכויות של ברנר וגנסין הצעירים ממנו, הסגנון החדשני שלהם נראה לו רשלני או קלוקל). בשל שופטים כאלה לא פעם סופרים טובים נקברו חיים, וסופרים גרועים נחשבו בזמנם לקאנוניים ואולצנו ללמוד אותם בבית הספר, אבק הזמן כיסה אותם.
בעיית השיפוט על ידי עורכים ואקדמאיים פשתה והתפשטה עם התרבותם של בעלי המקצוע האלה, שפרצה באופן מגפתי עם מגפת הכותבים. אִם כל עקרת בית שנייה נהייתה סופרת, כל חובב מילים שלישי למד עריכה, והאוניברסיטאות מלאו מורות לספרות שעשו הסבה אקדמית וקיבלו פרופסורה. הבינוניות וקוצר ההשגה מחולקים באופן שוויוני וצודק בין כל ענפי התחום. מגבלות השופטים מעצימות את מגבלת השיפוט הספרותי; רבים מהם יודעים לטפס את דרכם במבוכי ההיררכיה הארגונית אך לא מסוגלים לזהות פריצות דרך ספרותיות – חדשנות נראית להם פריעת הסדר הטוב ופריצת גדר; לכל היותר הם עשויים לזהות את הכישרון לבנאלי ולתבניתי ולמקובל, להכשיר את מה שכתוב "לפי הספר".
מבקרים באמצעי התקשורת... בפועל, רבים מהם נעשו כבר מזמן חלק ממערך יחסי הציבור והם עושים קופי-פייסט ומיש-מש (העתק-הדבק ובישול) על הקומוניקטים שהם מקבלים מהיחצ"נים של ההוצאות לאור; מהם לא תבוא ישועה. והקהל הרחב – "קול המון כקול שדי" – ממתי הכמות נעשתה מדד לאיכות?!
ובאשר ל'זיכרון התרבותי' כמנגנון לבחירת טקסטים – מבחינה טכנית אי אפשר להחליט אם להוציא לאור ספר חדש רק מאה שנה אחרי צאתו לאור.
חוץ מזה, הספרות אינה תחומה בין הכריכה הקדמית ובין הכריכה האחורית של ספר, כפי שאינה נקבעת על ידי אורך חיי המדף בחנות. ספרות נעשית בבלוגים ובפוסטים ובמיילים ובעיתון לא פחות מאשר בלהג שמודפס ונכרך ונמכר במחירי מבצע ובצע.
ואחרי ככלות הכל, מה לעשות, אלה תנאי השוק, הכל פתוח, הכל אפשרי. הטוב שבחֵירות והרע שבהפקרות. הקורא מוצף באינספור טקסטים מכל הרמות. מפסגות של חדשנות ומקוריות ואינטימיות – ועד יוון המדמנה של ניצול חולשת ההמונים לחנופה ולמחמאה ולקלישאה. מצלילות קריסטלית חותכת ועד עילגות חלקלקה־דביקה. זו התקופה וזו רוחה ואלה תנאיה ומבוכותיה. והזמן ישפוט את פרי הזמן. סה לה וי. איך אמר אלוהים לאיוב: "זה עולמי" – רוצה עולם טוב יותר? אין.
ובאשר לשאלה המשמעותית שהכתבה מציגה, 'האם כל אחד יכול להיות סופר'?
דעתי היא, בדומה לדעתו של חורחה לואיס בורחס, שכתיבת ספרות הינה מעשה כמעט יומיומי וכמעט כל אחד יכול להיות סופר. אבל כדי לממש את הפוטנציאל צריך לעבוד קשה, להתבונן פנימה והחוצה, להתכוון ולהתכוונן, להתמקצע, להתאמן, להתיימן, להשתכלל, לקרוא הרבה, להרחיב את אוצר המילים ואת עושר הביטוי, למצוא את הטון האישי. כתיבה משמעותית וטובה אינה מתנה של הטבע – היא מעשה תובעני.
אישית, אני מעדיף להסכין עם עודף כתיבה גרועה על פני חיים עם תרבות שעברה צנזורה עריכתית, אקדמיסטית, פופוליסטית או אחרת ושקיבלה קילוסים ופרסים בעוון היותה כזאת. אני מעדיף לשפוט בעצמי מה טוב בעיניי ומה ראוי בעיניי.
העולם נקי יותר כשהוא נקי ממנגנונים. כשהוא בלי קומיסרים של תרבות ובלי רבנים של תרבות, בלי אינקוויזיציה של תרבות ובלי אינדקס של ספרים אסורים.
מאות שנים נלחמו אמנים, סופרים ומשוררים על חירות הביטוי ועל חירות השיפוט, על האוטונומיה של הפרט להחליט בשביל עצמו. האם נוותר על ההיגיינה הזאת בגלל פרסום של זבל כתוב?
