מצב הסופרים והספרות ערב החוק
חוק הספרים צמח מתוך מצוקה אמיתית – הקושי של כותבים ומו"לים להתפרנס – ולכן קיבל תמיכה ציבורית רחבה. המטרות המוצהרות של החוק נוגעות ללב: להבטיח לסופרים ישראלים גמול הולם בעד יצירתם; לקדם את הספרות בישראל; לשמור על גיוון תרבותי בפרסום ובהפצה של ספרים בישראל; לתת הזדמנות לקוראים לבחור מבין מגוון רחב של ספרים לפי רצונם וטעמם; לאפשר תחרות בין הוצאות הספרים וחנויות הספרים בנוגע לכמות, למגוון ולאיכות הספרים המוצעים לצרכן.
עיקרי החוק
החוק התערב במחירי ספרים חדשים, הגביל אותם וקבע כמה הנחות מותר לעשות ולכמה זמן. הוראות אלה פגעו ביכולת של רשתות הספרים לעשות מבצעים אגרסיביים על ספרי־מקור חדשים וגם ביכולות של המו"לים הקטנים להתמודד מול הגדולים ולשרוד בשוק הרווי. מו"ל קטן שנתקע עם ספרים ורוצה למכור אותם בחצי מחיר עובר על החוק גם אם המחבר של הספר שהוציא כלל לא מעוניין בתמלוגים. וכשהמו"ל הוא גם הסופר – מצב שכיח בהוצאה לאור עצמית – החוק גורם לו לעשוק את עצמו.
בנוסף, החוק קבע שיעור מינימום של 8% לשכר הסופרים מתוך המכירות. שיעור זה (שממילא היה מקובל בענף) לא הועיל לכלכלת הסופרים משום שהשוק מוצף, המכירות של רוב הכותרים זעומות ושכר סופרים של 8% מתוך כלום זה לא הרבה.
החוק עבר
לבעלי האינטרס בחוק הזה (הוצאות הספרים הגדולות וקומץ סופרים שספריהם נמכרים בכמויות גדולות) היה לובי חזק. הציבור, שהתרגל לקנות "ארבע במאה" חש קצת לא נוח וקנה גם את הנרטיב הבידיוני לפיו החוק ייטיב את מצב הספרות והסופרים ותמך בו כמו נוצרי טוב בשטר מחילה מבלי להבין בדיוק למי זה טוב.
החוק עבר. עברו כמה שנים. המטרות היפות שעליהן הצהיר החוק לא התממשו והמצוקות לא נפתרו. הקורא לא יצא נשכר, הספרות לא קודמה ולא גוונה, מצבם של הסופרים ושל המו"לים לא הוטב. ... ואז עלו טענות שהחוק הוא זה שגרם למצב הרע הזה. ... ואז ביטלו את החוק. ... ועכשיו, הפלא ופלא, טוענים שהביטול יפגע במצב הטוב של הסופרים והספרות והביזנס. לפליק־פלאק הזה קוראים בלעז ספין ובעברית גניבת דעת.
הר הספרים
האמת, הבעיה המרכזית בשוק ספרים אינה מחירי הספרים אלא עודף כותרים ביחס למספר הקוראים; בעיה זו לא תיפתר אלא באמצעות תיעול הפריון משפיכת מילים לשפיכת זרע שלא לבטלה – צמצום כמות הכותרים וריבוי אוכלוסיית הקוראים; אין חוק שיש לו את האון הדרוש למעשה כזה. במילים אחרות, עברית היא שפה נידחת שמוגבלת לעם קטן וטרוד וטרוף, ומספר הקוראים קטן מכדי לעשות את הכתיבה בשפה הנהדרת הזאת לעסק כלכלי. הבעיה עשויה להתמתן אם כל יצרני הספרים (מו"לים גדולים כקטנים) יפחיתו את מספר הספרים שהם מוציאים ויעלו את רמתם. לא נראה שזה יקרה בטרם הנמרים והגדיים ירבצו יחדיו בסוכה מעורו של לוויתן ויאכלו פלנקטון.
האינטרסים של המו"לים הגדולים
מו"לים גדולים וסופרים מבוססים מתנגדים לביטול החוק משום שהוא מחליש את היריבים שלהם – אלה שעוסקים במכירת ספרים ישירה ללקוחות: רשתות החנויות החזקות, ועל הדרך הוא פוגע גם גם במו"לים קטנים ועצמיים (שאמנם חלשים כל אחד בפני עצמו, אבל יחד מסמנים אלטרנטיבה ונוגסים בשוק משום שהם רבים ומתרבים).
האינטרסים של רשתות הספרים
הרשתות שייכות לכמה מו"לים גדולים והן מעדיפות למכור את הספרים של בעליהן מאשר את אלה של מו"לים גדולים אחרים. אי הנוכחות בחנויות מזיקה למו"לים הגדולים שאין בבעלותם חנויות אך אינה בעייתית למו"לים הקטנים והעצמיים; זאת משתי סיבות שליליות ואחת חיובית. סיבה שלילית אחת: אורך חיי מדף־החנות של ספריהם הוא ממילא קצר נורא (וספרים חוזרים פגומים מהטיול הקצר לחנות ובחזרה). סיבה שלילית שנייה: רובם משלמים עמלות הפצה ומכירה שגובהן (בפועל כ-80% עד 90% ממחיר הספר לצרכן) לא מאפשר לכסות עלות של הפקה נאותה ומוקפדת של ספרים, על רווחים ודאי שאין מה לדבר. סיבה חיובית: המו"לים הקטנים ממילא מוכרים בעיקר מחוץ לחנויות – בהרצאות, במפגשים, בכנסים ובאינטרנט; מבחינתם חוק הספרים הוא רעה חולה, מקשה עליהם להתפרנס ומאיים על קיומם. בעצם, המהלך לביטול החוק, שהרשתות הובילו מתוך האינטרסים שלהן, מסייע דרך אגב למו"לים הקטנים שלהם אין כוח לפעול לביטולו. בקיצור, הגדולים נלחמים על העוגה והקטנים, כחסידים שוטים, מסתופפים לרגליהם, חוטפים בעיטות ומלקטים שיריים.
הספין של הממשלה
לממשלה נוח לשווק את חוק הספרים כמו גם את ביטולו כתמיכה בתרבות וכעידודה, זה מסיח את הדעת ומרחיק ממנה תביעות לסיוע ממשי: קביעת מס הכנסה נמוך לסופרים; הפחתת מע"מ על ספרים; מתן תמלוגים ריאליים והוגנים לסופרים על השאלות בספריות; מתן תקציב ישיר לספריות ואפשרות לקנות ממי שהן רוצות, לרבות מסופרים (היום ספריות רוכשות ספרים באמצעות זכיינית בשם 'פמי פרימיום', שלא עובדת עם רבות מההוצאות הקטנות והעצמיות). ובכלל, לא חסרות דרכים להיטיב אלא שלכך נחוצים נכונות ורצון טוב להפנות לכך משאבים. בכלל, לממשלה קל יותר להשית על אחרים הגבלות לא אפשריות מאשר לעשות מעשה שיש לו מחיר כלכלי. לממשלה, העיסוק בחוק הספרים (בעדו.. נגדו..), מהווה מסך עשן מבורך שמסתיר את הימנעותה מנקיטת צעדים לטובת התרבות.
