פילו, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית, הוא סופר טבעי. סיפורו האישי כתוב כיומן, דבר המעורר מתח כאילו הדברים מתרחשים ממש עכשיו. וכאשר היסטוריה מסופרת מפי מי שחי אותה והוא גם סופר, היא חדלה להיות אותיות מתות ונעשית חלק מהחיים של הקורא.
סיפורו של פילו, שהיה בין מארגני תנועת "השומר הצעיר" ברומניה, חושף חלק לא ידוע בתולדות עם ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר מאיר באור חדש את ראשית תנועת "השומר הצעיר" ברומניה, ואת תרומתם המוראלית העצומה של הצנחנים שנשלחו מהיישוב בארץ לעזרת יהודי רומניה והונגריה.
המניע לכתיבת הספר היה שאלתו של הנכד, איתי, "סבא, היו לכם גם טנקים?". ... "לא! לא היו לנו טנקים... אִיתַי יקירי, לא היו לנו טנקים. גם הנשק שלנו לא היה בעל איכות מובחרת. וגם בשימוש בו טרם הצטיינו... לא ניהלנו קרבות, אבל הצלחנו להחזיר לנוער היהודי את אמונתו בחיים."
גם המגמה האופנתית של היסטוריונים חדשים לגמד את השואה ואת הציונות מטרידה את פילו: "מעט החשיבות שמייחסים אחדים מה"היסטוריונים החדשים" לצנחנים הארץ-ישראליים שצנחו באירופה בזמן המלחמה, מוצא את ביטויו בספר שיצא לאור לאחרונה ועוסק בתקופת השואה. ... שמות הצנחנים עצמם ופועלם כלל אינם מוזכרים בספר הזה.
צנחנים רבים, ביניהם חנה סנש וחביבה רייק, נתנו את חייהם על שביקשו לעזור ליהודי התפוצות. ... ברגע שנוכחו לדעת שהצנחנים הם באמת שליחים מארץ-ישראל, נעלמה הספקנות ופרצה התלהבות, שתוך זמן קצר הקיפה אלפים של בני נוער יהודי, ושינתה את הפרספקטיבה של חייהם מייאוש לתקוה."
הבורות, חוסר העניין וההשכחה, לא גרמו לפילו לייאוש; רוחו לא נפלה. המציאות האדישה דווקא המריצה אותו לצאת למאבק חדש – להחדיר מחדש לתודעה את הזיכרון המודחק. התוצאה הינה הספר הזה.
