הזמן עובר. אנחנו מתחילים לחשוש שאולי לא שמנו לב למכונית בצבע הכל־כך שכיח. בעשר ועשרים בה.אם.ווה סגול־חציל עם לוחית רישוי BEE עוצר בחריקת בלמים ליד הבית. הנהג, סשה, מבוגר, רזה, גבוה, מלא קמטים, סיגריה בפה ותנועות ידיים ארוכות־רחבות של שחקן. סשה מדבר איתנו גאורגית ורוסית ומסמן לנו במחוות־ידיים נדיבה לשבת מאחור. אנחנו עושים עם הראש "כן כן", מתיישבים וסוגרים את הדלת, משועשעים מהמחשבה של טיול עם מישהו שלא מדבר מילה שאנחנו מבינים. סשה לא מספיק להניע את האוטו והדלת שליד הנהג נפתחת. אשה צעירה מסתערת פנימה ומתיישבת בהחלטיות – אני כאן. האשה רזה, נמוכה, מגפי־זמש שטוחים בצבע חום כהה, חצאית עד הברכיים, חולצה דקה וצמודה בצבע בז', שיער חום מסולסל ועיניים חומות ענקיות. היא שוטפת את סשה בגאורגית. הוא עונה, היא מחזירה. אנחנו לא יודעים אם נחטפנו או שמשטרת התיירות הגאורגית תפסה לנו את הנהג, רק שאין כאן משטרת תיירות. האשה מסתובבת אחורה ומציגה את עצמה באנגלית "אני חאתונה, חברה של גוצ'ה, והוא ביקש ממני להדריך אתכם היום. איך קוראים לכם?"
"אני חדוה..."
"אה, הדוה."
"ואני איתי..."
"הִיטַאק, שם יפה" קובעת חאתונה. מעכשיו אנחנו הדוה והיטאק עד סוף היום. אחר כך היא סוגרת את הדלת בטריקה, מסתובבת אלינו ומדקלמת באנגלית בסיסית ובטון רשמי חביב, "שלום, אני חאתונה, אני המדריכה שלכם היום."
אני מנסה להגיד שגוצ'ה לא אמר לנו כלום על זה שתהיה מדריכה אבל היא חותכת אותי "אני חברה של גוצ'ה. אני רוצה ללמוד להדריך אז גוצ'ה הציע לי לבוא, אני מתאמנת איתכם, אני לא לוקחת כסף." כך נגזר. כנראה שלא נדע איך זה להסתובב יום שלם לבד עם נהג שלא יודע אנגלית ולהכיר את טביליסי מתקופת הסרט האילם. חאתונה וסשה מסדרים ביניהם את המסלול של היום, סשה מדליק עוד סיגריה, חאתונה עושה פרצוף שזה לא יאה לנהג לעשן ליד התיירים, אני מסמן שזה בסדר, סשה מניע, האוטו משתעל מהדלק הגרוע ואנחנו יוצאים לדרך.
הנהיגה הגאורגית זה לונה פארק בלי לשלם, נהגים חותכים זה את זה במהירות, עוקפים בורות עצומים בכביש, מייצרים נתיבים חדשים בין הנתיבים הרשמיים, פחד מוות. אני מתחיל להבין למה ניסיון של עשרים שנות נהיגת מונית בקורסק חיוני לתיירים ולשלומם יותר מאשר ידיעת אנגלית. סשה נוסע לאורך הנהר, שם ניצבו בסוף השבוע הדוכנים של האמנים. בינתיים אני שואל את חאתונה מה זה הבית ממולנו, שנראה כאילו הרכיבו לו ביצת־זכוכית כחולה על הגג. "כאן גר הנשיא שלנו." הגאורגים מאוד אוהבים את הנשיא שלהם, מיכאיל סאקשווילי, משום שהוא מרחיק אותם מהרוסים ומקרב אותם לאמריקנים, משום שהוא מתאמץ ומצליח לגבש אותם כעם אחד ומשום שהוא צעיר וחתיך ומתלבש יפה. הם גאים בו וגאים בתחושות שהוא מעורר אצלם אודות עצמם. סאקשווילי מטפח עצמאות וגאווה לאומית, סדר בארץ וביטחון בעיר, כלכלה צומחת; והוא מצליח לנווט את המדינה הקטנה – בין הלחצים והאינטרסים של הרוסים – לכיוון מערב. זה מה שהאזרחים רוצים בתום עשרות שנות שלטון סובייטי ואחרי מאות שנים שבהן נרמסו על ידי טורקים, פרסים ורוסים. זה מרגש. לא תשמע גאורגי שאומר "הנשיא" או "נשיא המדינה" כמו "הנשיא נסע ל.." או "הנשיא אמר ש.." או "הנשיא נחקר תחת אזהרה" כמו בעברית, אלא תמיד "הנשיא שלנו", "הנשיא שלנו אמר ש...", "הנשיא שלנו חושב ש.." השיוך הזה נוגע ללב בתמימות שבו ויש בו גם שיירים של שבעים שנות חינוך סובייטי לפולחן אישיות.
סאקשווילי הוא גאורגי מטביליסי שלמד בארצות הברית, ד"ר למשפטים, מדבר אנגלית רהוטה ואיש לבבי. גוצ'ה סיפר לי שכשהנשיא רואה חיילים גאורגים צעירים בשדה התעופה, הוא עוצר לידם, טופח על שכמם ושואל "מה העניינים חברה." לאדוארד שוורנאדזה, שהיה נשיא לפניו, לא היה סיכוי להיות אהוד בקרב עמו. שוורנאדזה היה שייך להוויה הקומוניסטית; למרות חוכמתו הוא לא הצליח לבער את השחיתות ולא השתחרר מהאחיזה ומהדימוי הסובייטים, שמהם בא ובהם צמחה הקריירה שלו.
הבית עם ביצת הזכוכית צופה על העיר מהגדה השנייה ומעורר רושם של שליטה ופיקוח. זה בניין זכוכית ומתכת בסגנון הבינלאומי (סמל לאמריקה, למערב). המראה שלו לא מעלה זכרונות ישנים ממרתפים וממסדרונות של אדמיניסטרציה צארית ונקי מתחושות יראה ורתיעה, שמתעוררות למראה ארכיטקטורה סובייטית. חבל שהוא מכוער וקצת מזכיר אולם נוסעים של שדה תעופה או מטה של חברת הייטק עם תוספת יצירתיות ותעוזה. העיצוב נראה כמו ניסיון לטעת תחושה מזרחית באמצעות הכיפה הכחולה. אבל כיפות מזרחיות, כמו של בתי המרחץ שבגדה ממול, לא עשויות מזכוכית והן לא מוארכות כל כך, לא גותיות, לא בֵיצתיות. ואולי הארכיטקט היה מרושע ובינו לבינו רצה לרמוז שבתוך ביצת הזכוכית שוכן אפרוח, או גולם. איך שלא יהיה, הגאורגים גאים במבנה החדש, במה שהוא מייצג ובמה שהוא לא מייצג. ואני חושב לעצמי שבית הנשיא הגנדרני עם הגולמניות הנאיבית שלו עדיף על פני המבנה המאיים, הקסרקטיני, הברוטלי והפשיסטי של בית המשפט העליון בירושלים. בית הנשיא הגרוזיני פתוח ושקוף, כולו חלון ואור, בולט אבל לא מתנשא, מוזר אבל לא מאיים. אני מתעב את הארכיטקטורה של כרמי, את הערכים שהיא מייצגת בעיניי ואת התחושות שהיא מעוררת בי.
החציל הממונע של סשה חוצה את הנהר, מחרחר במעלה הגבעה ופונה שמאלה לתוך סמטאות צפופות של שכונה עלובה. סשה יורק מהחלון, "טפו! ארמֶני!" חאתונה מגיבה במחווה של זעזוע למחווה של שאט הנפש של סשה. לא יפה להתנהג ככה לפני תיירים. סשה לא אוהב ארמנים. בעצם אף אחד לא משתגע עליהם כאן. לגאורגים, בדומה ליהודים, יש היסטוריה ארוכה ומדממת וזיכרון ארוך. הם לא שוכחים שב־1918, בשעה שהצליחו להקים, אחרי מאות שנות מאבק, מדינה עצמאית שברירית וחלשה, הארמנים ניסו לנצל את חולשתם ופתחו במלחמה נגדם. הגאורגים, שלא כמו הטורקים, לא שחטו את העם הארמני המתקומם אבל הם זוכרים את הבגידה. חוץ מזה, הגאורגים הם אורתודוקסים והארמנים הם קתולים; בין שתי הדתות האלה שוררת איבה עתיקה. סשה פונה ימינה באמצע הרובע הארמני ולפתע מתנשאת מולנו כנסייה אורתודוקסית ענקית, קוץ בעין של הארמנים. הכנסייה נבנתה על בית־קברות ארמני ומספרים שהארמנים קיללו אותה ולכן בנייתה היתה רצופת תקלות; לוחשים שהצלב שלה נפל כמה פעמים ובוניה מתו מיתות משונות. הקללה, שהארמנים קיללו את הכנסייה, עיכבה אולי את בנייתה אך לא מנעה אותה. הכנסייה עומדת על תילה, ענקית, ראוותנית ומנקרת עיניים, הכנסייה האורתודוקסית הגדולה והמפוארת ביותר בעֵבֶר הקווקז – קתדרלת הסַמֶבַּה. החציל חונה לפני הכנסייה, חאתונה אומרת לנו לרדת ומסתכלת לעבר סשה בעיניים משדלות. סשה מחזיר לה בתנועות־ידיים של ביטול, "לכו לכו," ובפרצוף של "עזבי אותי באמש'ך." חאתונה משיבה לו במבט מוכיח ואנחנו יורדים לתוך המון הקבצנים שחוסם את השביל לכנסייה. חאתונה דתייה מאוד, היא שולפת מאיפשהו מטפחת טורקיז ענקית ושמה אותה על הראש. היא צועדת בראש, בגאווה, עוברת את שערי הסמבה ואנחנו אחריה.
הסמבה היא קתדרלה חדשה. בנייתה החלה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים והושלמה ב־2004. יש לה חשיבות לאומית ולא רק דתית – התחדשות העצמאות הגאורגית. הכנסייה הענקית נמצאת במרכז מתחם של חמישה דונם, יש בה תשע קפלות, כיפה צהובה ועליה צלב מוזהב בגובה שבעה וחצי מטר, שקצהו מגיע לגובה של שמונים ושמונה מטר מהקרקע. אין כמעט מקום בטביליסי שממנו לא מבחינים בכנסייה המזדקרת מתוך הרובע הארמני לשמי הקווקז. יום שלישי, אמצע השבוע, לא חג ולא יום קדוש במיוחד, והכנסייה מלאה המוני מתפללים. הגאורגים, חוץ מסשה, הם דתיים מאוד. חאתונה מסבירה לנו באנגלית הבסיסית שלה כל מיני דברים, מראה לנו נסים ונפלאות ומצטלבת בכל פינה. אחר כך היא מראה לנו דגם של ירושלים העתיקה, שבה נצלב ישו. אני מתפתה לחולשה שלי מהימים שהדרכתי טיולים בירושלים ומספר לה איך נראית ירושלים האמיתית ביחס לדגם. זה לא ממש מעניין אותה והיא נעלבת קצת משום שהיא המדריכה ולי אסור לדעת יותר ממנה. בתור עונש היא שואלת אם אנחנו נשואים. היא לא מרוצה מהעובדה שאיננו נשואים וממליצה לנו על המסלול הזה. נדמה לי שחאתונה מזהה אותי בתור האלמנט הפרובלמטי ומרכזת את מאמציה בחדוה, מסתודדת עמה ומנסה להשפיע עליה בעדינות לאמץ את האמונה הנכונה ולבחור בחיים מוסריים. היא מעמידה את חדוה ליד תמונה של ילדה רזה ומסוגפת ומספרת לה שזו הקדושה נינו, נזירה טורקייה מלפני אלף ושבע־מאות שנה, שבגיל ארבע־עשרה, במאה הרביעית לספירת הנוצרים, נגלתה לה מריה הקדושה והטילה עליה לנצר את הגאורגים. נינו עזבה את המנזר שבו חיה בקפדוקיה והלכה ברגל למְצְחֶטַה (הבירה הגאורגית הקדומה), התיישבה על פסגת הר והתמחתה בנסים רפואיים. אחרי שריפאה את נַנַה, אשתו של המלך מיריאן השלישי, התנצרה המשפחה המלכותית ואחריה כל הארץ. נינו אחראית לצורת הצלב של הכנסייה הגאורגית; צלב יפהפה, שעשוי מזמורת־גפן ומשערות ראשה של נינו. לפי המסורת נינו קיבלה את הצלב ממריה הקדושה ונשאה אותו כל הדרך מטורקיה למצחטה. כדי לשמור על הצלב היא קלעה אותו בשערותיה (גרסה מקלה יותר טוענת שנינו הכינה את הצלב בעצמה כאשר היתה במצחטה). במשך השנים הצלב התגלגל לכל מיני מקומות, נלקח בשבי לארמניה, הובל למוסקבה ולבסוף הושב לטביליסי ונמצא בקתדרלת סיוֹני, "לשם נלך אחר כך," מבטיחה חאתונה. חדוה מתבוננת בילדה הרזה והמסוגפת שבציור ומרחמת על עצמה. אני, כופר יהודי אוהב יין, מתרשם מהצלב שעשוי מענף גפן וחושב שהוא משמר את הזיקה שבין דיוניסוס, אל היין היווני ובין ישו; שניהם היו צעירים, שניהם היו בנים לאבות אלים ולנשים אנושיות, שניהם עשו נסים עם יין ושניהם היו קרובים לבני האדם והגנו עליהם מפני זעם האלים.
חאתונה מספרת שיש לה שם נוסף, קדום – 'תמרי', על שם המלכה הגאורגית הקדושה תמר. חאתונה, כמו גאורגיות רבות, מזדהה עם המלכה תמר בַּגְרַטְיוֺני, שדמותה מהווה סמל לאומי ופמיניסטי. תמר, שחיה במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה, היתה בת מלך, הומלכה בעצמה והצליחה להקים מיני־אימפריה בקווקז, למרות הקשיים שבהם נתקלה כשַליטה וכאשה. היתה לה חצר מלאה אצילים בוגדניים, שחתרו תחת שלטונה ובעל רוסי הולל, שניסה לחמוס את השלטון מידיה. תמר הצליחה לתמרן בין האינטרסים הפתלתולים של האצילים התככניים ואפילו הצליחה לקבל את אישור הכנסייה להתגרש מבעלה, באמצעות הטענות שהינו שיכור ושביצע בה מעשה־סדום בכפייה, "כמו פטיש על סדן," כך העידה בבית המשפט הכנסייתי. תמר נישאה שוב, הפעם למלך דוד סוֹסְלַן היפה והאמיץ, ויחד עמו הצליחה להביס את צבא המורדים שארגנו בעלה לשעבר וקבוצת אצילים מנאמניו; היא קרעה שטחים מידי הטורקים המוסלמים והקימה את 'הממלכה הגאורגית המאוחדת'. חוץ מזה תמר היתה פטרונית של אמנות ותרבות. המשורר הגרוזיני המפורסם שׁוֺתַא רוּסְתַאוֶולי כתב עליה באפוס שלו 'עוטה עור הנמר' והרכילות מספרת שבגלל אהבתו הנכזבת אליה עזב את ארצו וגלה מרצונו למנזר המצלבה בירושלים. המלכה תמר – אשה מוכה מימי הביניים שלא נשברה ולא התביישה בגלל מה שעוללו לה, שנלחמה על צדקתה והצליחה בדרכה – היא דמות נערצת ומעוררת התפעלות גם במושגי ימינו. לא פלא שהגאורגים אוהבים אותה, הגאורגיות מעריצות אותה והכנסייה אימצה אותה כקדושה. חאתונה מדברת ואני חושב לעצמי שאשה מוכה וגרושה לא היתה מצליחה להתקבל כאוטוריטה בקרב בני תרבויות שנחשבות בעיני עצמן פתוחות ומפותחות, כמו האמריקאים למשל.
הסמבה אולי חשובה כסמל וכדבק לאומי אבל היא לא מוצאת חן בעיני. יש בה הרבה חפצים והרבה רהב; היא מרשימה, לא מרגשת. בדרך למכונית אנחנו חוצים את הגנים שבמתחם הענק ופתאום אני רואה בריכה לא גדולה, מוקפת גדר־רשת וברבורים לבנים שוחים בה. אני שואל את חאתונה, "מה זו פינת החי הזאת?"
"או, הנשיא שלנו מאוד אוהב ברבורים."
אנחנו חוצים את המוני הקבצנים שמחוץ לכנסייה ואת חנויות חפצי הקודש וחוזרים לחציל הממונע. סשה שולח אלינו מבט משועשע וחאתונה מיד פוקדת עליו בגאורגית חותכת. המכונית משתעלת ויוצאת לדרך. היום עוד ארוך. אנחנו חוצים את השכונה הארמנית, עוברים כמה סמטאות, נעשה לנו נס (לפחות אחד) ולא עשינו אף תאונת דרכים ובקפיצת־הדרך הגענו לכנסייה אחרת. חאתונה מצהירה בחגיגיות, "הבטחתי לכם שנבקר בכנסייה עם הצלב של נינו." אני מתחיל לחשוד שלפנינו מסע צליינות יסודי. כשאנחנו יוצאים מהמכונית אני רואה שזו הכנסייה הישנה שעל הגדה השנייה של נהר מטקוורי, מול בתי המרחץ, זו שפסל המלך גורגסלי מייסד העיר טביליסי רוכב על סוס בחצר שלה. חאתונה משתדלת לגרור אותנו פנימה, אבל נעשה לנו נס נוסף, בתוך הכנסייה מתקיים איזה טקס שאנחנו לא מורשים להשתתף בו. יוצאים החוצה ומצטלמים ליד הפסל. גורגסלי בנה את הכנסייה בסוף המאה החמישית. כדרכן של כנסיות, היא חרבה והוקמה פעמים רבות (כל פעם שהמוסלמים כבשו את האזור הם החריבו אותה וכשהנוצרים חזרו לשלוט הם בנו אותה מחדש) כפי שאפשר לראות משכבות ומסגנונות הבנייה השונים, שמהם היא מוטלאת. הכנסייה העתיקה והיפה, שקוראים לה כנסיית מַטֶחי, שימשה בתור הקתדרלה של טביליסי עד 2004, אז נבנתה הסמבה.
אנחנו חוזרים למכונית, נוסעים מעבר לנהר ועוברים ליד בתי המרחץ. סשה מנסה לחלץ אותנו ממסע הצלב ולסדר לחאתונה יום־עבודה בלי הרבה עבודה. הוא יוצא לרגע מהאוטו ומשיג לנו מחיר נוח לבילוי בבית־מרחץ כולל מסאז'. אנחנו מסרבים בנימוס, "פעם אחרת," מתעקשים להמשיך במסע ועולים ברגל לגנים הבוטניים היפים. בכניסה לגנים יש בוטקה נטושה. אנחנו מחפשים את השומר, מוצאים אותו ומשלמים לו לארי אחד לראש, דמי כניסה. לחאתונה לא נוח שנשלם עבורה. אנחנו מתעקשים, "את המדריכה שלנו." הגנים יפים. אמנם אנחנו לא יודעים איך קוראים לצמחים אבל כבר נעשה חם, לקראת צהריים, ונעים ללכת בצל העצים. חאתונה מספרת לנו שהיא מורה לאנגלית בבית־ספר יסודי, ועם התיירות המתפתחת בגאורגיה היא חושבת לשנות כיוון ולהיכנס לענף התיירות.
אנחנו ממשיכים לטפס על ההר ומגיעים לנקודה היהודית. לפנינו עומדת קבוצה גדולה של תיירים. אנחנו מחכים שהמדריך שלהם יסיים את ההסבר ומניחים להם לעבור לפנינו בשביל הצר. בשלב זה של היום חאתונה כבר מרגישה מדריכת־תיירים מנוסה והיא שואלת זוג תיירים גרמנים, גבר ואשה בלונדינים, "וֶור אַר יוּ פְרוֹם?"
הגבר עונה מבעד למשקפיים עגולים, "וִוי אַר פְרוֹם גֶ'רְמַני."
חאתונה, שאינה בקיאה כל כך בהיסטוריה וגיאוגרפיה חוץ־כנסייתיות מצביעה עלינו ואומרת בגאווה, "דֵי אַר פְרוֹם ג'וּאִיש."
שני הגרמנים נחנקים קצת, "או יַה." מבעד למשקפיים משתקפים אי־נחת ואשמה ושנאה ומשפט שלא נאמר, "גם כאן, בסוף העולם, אנחנו צריכים להיתקל בהם." יש בזה משהו משעשע.
ממשיכים ללכת. חם. אנחנו נחים לרגע בצל עץ, שעל ענפיו קשורים הרבה חוטים צבעוניים. "לגאורגים יש מנהג לקשור חוטים על העץ הזה, סגולה למילוי כל מיני משאלות," מסבירה חאתונה, מביטה בחדוה בכוונה רבה ומדגישה, "הרבה בקשות לאהבה ולנישואין." אני רוצה לעזור לחאתונה להשתלב בתעשיית התיירות הנחשקת ומספר לה, שלעץ קוראים מַיִש ובתרבויות שונות מיוחסים לו כוחות ריפוי, הגנה משדים ומילוי משאלות, משום שיש בו משהו לא שכיח – שני חלקי העלה שלו אינם סימטריים. כנראה שטעיתי שוב, חאתונה נעלבת מכך שהתפקידים מתחלפים, שאני מסביר לה ולא היא לי. מצטער.
אנחנו ממשיכים לטפס בהר ומגיעים לאשה עצומה; היא עשויה ממתכת ומתנשאת לגובה של עשרים מטר. זה פסל סובייטי מאוד, סטריאוטיפי עד כדי קריקטורה. אשה שרירית, זקופה, שדיים זקורים וגבוהים, חרב בידה האחת וקערה בידה השנייה. זוהי אמא גאורגיה האהובה, שהוצבה כאן בסוף שנות החמישים או בתחילת השישים על ידי הסובייטים האהובים, להתבונן מלמעלה ולפקח על בניה, שישתובבו וימלאו את מכסות הייצור ולא יתקוממו נגד אמא רוסיה האהובה. לפי שמועות מסוימות זוהי אמו של המלך גורגסלי. בכל אופן היא ניצבת על רמפה, בתוך עזובה, מוקפת גדר מחלידה, לא ממש מתוחזקת. את הפסל הזה ראינו כבר בדרך משדה התעופה על קו הרכס של העיר. כמו נשים חזקות אחרות, מרחוק היא יותר מרשימה.
אנחנו ממשיכים ללכת בשביל ומגיעים לחורבות מבצר, "זו הנַריקַלַה" מצהירה חאתונה. הנריקלה היא מצודה שהפרסים בנו על הדרך למזרח במאה הרביעית, עוד לפני הקמת העיר טביליסי. פירוש השם הפרסי הוא 'המצודה הבלתי חדירה'. כדרכן של מצודות, היא נכבשה ונחדרה ונחרבה ונבנתה לא פעם. הגאורגים, שהם יותר מציאותיים ופחות יומרניים מהפרסים, קוראים לה 'מצודת הקנאה', שם שאולי מתייחס לעברה. מצבה הנוכחי של המצודה אינו מעורר קנאה – בפעם האחרונה הנריקלה נהרסה בימי המשטר הסובייטי, כנראה בגלל פיצוץ שאירע באחד ממחסני הנשק שבה, ומאז לא שוקמה.
ליד המצודה יש כנסייה. באמת מזמן לא ביקרנו בכנסייה. זאת כנסיית ניקולס הקדוש והיא קטנה, ישנה וסגורה. זהו, גמרנו את ההר וירדנו לסשה הרחום. התיישבנו באוטו, חם לי ואני צמא. חאתונה שואלת אם אנחנו רוצים ללכת לשתות משהו קל. סשה מסתכל בי דרך המראה ואומר לה משהו בגאורגית, לפי הטון אני משער שזה בערך, "את לא רואה שהוא צריך בירה." מתוך דבריו אני מבין רק את המילה 'לוּדִי' שפירושה בירה, ואומר לו, "יס, יס, לודי." אנחנו מבקשים שייקח אותנו למסעדה מקומית טובה והוא מסיע אותנו למדוף, שנמצאת ממש קרוב. חדוה ואני גאים משום שסשה בחר במדוף, מקבלים ממנו אישור לכך שמצאנו בעצמנו מקום טוב. אנחנו מזמינים את חאתונה ואת סשה לצהריים. שניהם מנומסים מאוד ובאמת לא נעים להם שאנחנו נשלם. אני מתעקש. בסוף הם מתרצים. יושבים על המרפסת. סשה מזמין מנות מסורתיות, חינקאלי, סלט, וכמובן בירה בשבילי ובשביל חדוה. חאתונה מזדעזעת. סשה שותה מיץ, לא נוגע באלכוהול. הידיים שלו רועדות קצת. הוא מספר לנו על קורסק וחאתונה מתרגמת. אנחנו עושים זה לזה תנועות ידיים, שממחישות איך הרוסים דפקו את הגרמנים בקורסק, שמחים ששנינו יודעים את זה וצוחקים. אנחנו מבינים מצוין אחד את השני עם קצת פנטומימה ולא מעט השלמות של המשפטים הלא מובנים מהדמיון. סשה מלמד אותנו את נימוסי הארץ. בגאורגיה אנשים הגונים משיקים כוסות ומברכים על יין, לא על בירה. רק שיכורים גסים אומרים 'לחיים' על בירה. איש יוצא מהמסעדה וסשה מסביר שזה שר הכלכלה. תענוג לראות שר יוצא ממסעדה בלי אנשי אבטחה ובלי סירנות. פשוט הולך לחנייה, נכנס למכונית שלו, מניע ונוסע. כשסשה שומע שאני סופר עולה לו רעיון. הוא אומר לחאתונה כמה מילים שנשמעות כמו "דַוִיטי, תְאַצְמינְדַה." אני לא מבין אבל מחכה.
אחרי האוכל סשה מסיע אותנו במעלה הר מְתְאַצְמינְדַה, שלמרגלותיו בנויה העיר טביליסי. גבוה גבוה, באמצע המדרון התלול הירוק, בנוייה כנסייה יפה. סשה מנסה להסיע אותנו עד לכנסייה אבל הדרך חסומה בגלל עבודות בכביש. העירייה החליטה לתקן, באופן סיזיפי ורנדומלי, כמה חורים בכביש. סשה לא יכול להתחרות מול המחפרון והמכבש, הוא נכנע וחונה ברחוב למטה. חאתונה, חדוה ואני יוצאים לחום הנורא ומתחילים לטפס. העלייה תלולה וארוכה, לא נגמרת. אחרי חצי שעה אנחנו מגיעים למעלה, בלי אוויר. למעלה יש חצר ובה בנויה כנסייה. מתחת לכנסייה יש שני קברים. אני שואל את חאתונה של מי הקברים. היא עונה שאלה מצבות של משורר רוסי בשם גְריבּוֹיֶידוֹב ושל אשתו הגאורגית, נינו צ'אווצ'אוודזה. אני מופתע, "גריבויידוב? לא ידעתי שהקבר שלו כאן, לא ידעתי שהוא קשור לגאורגיה." חאתונה מופתעת שמישהו שבא "פרום ג'ואיש" שמע על גריבויידוב. מטפסים למעלה, מחצר הכנסייה יש תצפית נהדרת על העיר. בחצר יש בית קברות, "זה פנתיאון מתאצמינדה. זה בית קברות של סופרים, משוררים ואמנים," חאתונה מסבירה וממהרת לגרור אותנו לתוך הכנסייה. הכנסייה הזו הוקמה במאה התשיעית ונקראת 'מאמאדאוויתי', על שם דוד הקדוש, חבר בקבוצת נזירים שהגיעה במאה השישית מהמזרח לגאורגיה במטרה לחזק את אחיזת הנצרות באזור. הנזירים האלה, שנקראים בשם מעורר הדמיון 'שלושה־עשר האבות האשורים', היו סגפנים ובנו מנזרים ומוסדות חינוך ודת. במאה החמש־עשרה נבנה בחצר הכנסייה מנזר על שם אותו דוד, ומהמאה התשע־עשרה קוברים בחצר סופרים ומשוררים. נהיה מאוחר וחאתונה צריכה ללכת, אבל משהו במקום הזה נוגע בי ואני יודע שאני צריך לחזור לכאן.
יורדים בדרך התלולה. סשה מסיע את חאתונה לעבודה, אנחנו נפרדים ממנה וממשיכים איתו להר מעל טביליסי, שם יש אגם קטן ואנחנו יושבים בצל ושותים בירה. אני רוצה להצטלם איתו; הוא נבוך ומסביר לחדוה, "מאלינקי, מאלינקי." הוא גבוה ואני נמוך ממנו, לא נוח לו להצטלם ולבייש אותי. "אין דבר," אני אומר בעברית ומסביר עם הידיים. סשה מתכופף לגובה שלי ואנחנו מצטלמים.
חוזרים. בדרך סשה עושה לי הפתעה. במקום לחזור ישר לדירה הוא עושה סיבוב וחונה במגרש־חנייה קטן ליד חומת בטון, שבה יש חורים רבועים כמו קופות בקולנוע, כמו הכספומטים בלוד. אנשים הולכים לחורים האלה עם קנקלים מפלסטיק, דוחפים אותם פנימה ומוציאים אותם מלאים בנוזל זהוב. אחר כך הם ניגשים לברז שמותקן בצד הקיר ושוטפים את הקנקלים מבחוץ. אחר כך הם נכנסים למכוניות שלהם ונוסעים. מעל החומה יש שלט ועליו כתוב בירוק 'חזבגי'. סשה לוקח אותי לחור שבקיר. מעבר לקיר יושב אדם ומחזיק בידו צינור פלסטיק מכופף, הוא לוקח קנקל של שני ליטר, מכניס לתוכו את הצינור ומיישר אותו כדי שהנוזל יזרום פנימה. כשהקנקל מתמלא הוא מכופף את הצינור ועוצר את הזרם. האיש סוגר את הקנקל המלא, מושיט לי אותו ואני מושיט לו כסף. אחר כך אני זז מהחלון ומפנה מקום לאיש שמחכה אחרי. סשה מסמן לי לשתות. אני שותה. תענוג!!! בירה חזבגי טרייה וקרה כקרח, ישר מדודי הקירור שאחרי התסיסה, בלי פיסטור, בלי כלום. טעם גן עדן. גיזת הזהב. חוזרים הביתה. כל הלילה אני שותה את הבירה הנהדרת הלא־מפוסטרת הזאת, ונהנה ויודע שכשאקום בבוקר אהיה חולה ממנה במשך יומיים.
אני קם בבוקר וחולה במשך יומיים.
