בעת העתיקה בתי החולים סיפקו למאושפזים תנאי חיים טובים יותר מאשר חיו בהם, סביבה נקייה ומאווררת, אוכל מזין ואווירה שקטה ורגועה יותר. פסק הזמן מתלאות החיים היה נעים, חיזק את החולה ולפעמים סייע בהחלמה.
בהדרגה בתי החולים נעשו לבתי מחסה לאומללים, שלא הצליחו להתמודד עם החיים – זקנים, עניים, מובטלים, משוגעים, יתומים וזונות. ריכוז המסכנים במוסדות גדולים גרם לריכוז המחלות והחיידקים במקום אחד ובתי חולים נעשו לסביבת הדבקה במחלות מסוכנת לבריאות.
בימי הביניים התמסדה במערב התפיסה שתפקיד הכנסייה לדאוג לבריאות הציבור, ובתקופת מסעי הצלב נפתח בירושלים בית חולים לצליינים שהופעל על ידי מסדר ההוספיטלרים. באותה תקופה סוערת רבו הסובלים ממצוקות נפשיות, ואחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל בית החולים הזה נעשה מקום אשפוז לחולי רוח, עד שנסגר.
התפתחות החילוניות הובילה את האדם לחפש את האמת באמצעות חקירת הטבע ולא רק בקריאת כתבי הקודש ובחווייה המיסטית. לקראת סוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 נצבר באירופה מספיק ידע מדעי ובתי החולים נעשו יותר מוסד רפואי מאשר סיעודי. מעמדם של הרופאים עלה ומעמדן של האחיות ירד. "בעבר... מנתח צעיר לא היה מעז לעבור בקרבת אחות ללא ברכת הוקרה: כיום הוא אינו מסיר את כובעו, מזמזם מנגינה וחש מרוצה אם אינו מזלזל בה או מעליב אותה ... ההערצה הרגילה חלפה." (מתוך "הילדים של שניידר" מאת איתי בחור).
ההתפתחות המדעית פסחה על המזרח התיכון שנשלט על ידי הטורקים העותמנים, ועד שנות ה-40 של המאה ה-19 לא נמצא "רופא תושב אחד מעזה ועד אנטיוכיה [ביוון], מחברון ועד חורן, או מביירות ועד דמשק, מחומס [בסוריה] ועד חמה [בטורקיה]". הרפואה בארץ התבססה על קמעות, לחשים, ברכות וברזל מלובן.
הוואקום הרפואי הוביל את הנוצרים ואת היהודים לבנות בארץ בתי חולים מתוך מטרה כפולה: לדאוג לבריאות התושבים ולדאוג לנשמתם. כך, אחרי מאות שנים שבהם לא היה בארץ בית חולים, נפתחו בירושלים שני מוסדות אשפוז בבת אחת, אחד יהודי ואחד נוצרי־מיסיונרי. הרופאים של שני המוסדות, שהיו אמונים על הבריאות ועל גאולת הנשמות, שיתפו פעולה זה עם זה, עזרו זה לזה וביצעו יחד ניתוחים מסובכים שלהם נדרשו ארבע ידיים.
עד מהרה המדינות השונות הבינו את הפוטנציאל הפוליטי שטמון בהגשת סיוע הומניטרי-רפואי, ורבות מהן פתחו בארץ לפחות בית חולים אחד, כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלה ולחזק את אחיזתן בארץ. כך נפתחו בארץ בתי חולים של אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, איטליה ואוסטריה. גם הממשלה הטורקית הקימה בית חולים, הציבור לא שש להתאשפז בו.
היהודים קיוו שבבתי החולים טמון פוטנציאל כלכלי של איסוף תרומות, והקהילות השונות הקימו בתי חולים שונים, בדומה לבתי כנסת. הקהילה האשכנזית פתחה את בית החולים 'ביקור חולים' וקבוצת נכבדים ספרדים הקימה את את 'משגב לדך'. במסגרת התחרות על כיסי התורמים עזב מזכיר בית החולים האשכנזי את משרתו (כשהמוסד לא רצה לתת משרה לבנו הרופא) ועבר עם רשימת התורמים לבית החולים הספרדי.
גם משפחת רוטשילד הקימה בית חולים בירושלים ותמכה בבית החולים בצפת. לקראת סוף המאה ה-19 הברון רוטשילד הקים בתי חולים במושבות זכרון יעקב וראשון לציון. בנוסף פעלו בתי חולים מטעם מוסדות חסד שונים: בי"ח הפסיכיאטרי 'עזרת נשים' בירושלים, 'שערי צדק' ו'למען ציון'.
ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה ובראשית השלטון הבריטי, הגיעה לארץ משלחת רפואית מטעם יהודי ארצות הברית, ובעקבותיה גדלה הפעילות של ארגון הבריאות 'הדסה' בארץ. הארגון לקח תחת אחריותו בתי חולים קיימים ובנה אחרים, וייסד רשת בריאות שכללה בתי חולים, מרפאות ויחידות 'טיפת חלב' ורפואה מונעת ברחבי הארץ. בתי חולים של הדסה פעלו בירושלים (בתחילה במבנה בי"ח רוטשילד ואחר כך בתי החולים בהר הצופים ובעין כרם), בצפת (לימים בי"ח הממשלתי רבקה זיו), בבאר שבע, בתל אביב (לימים בית החולים העירוני 'איכילוב'), בטבריה ובחיפה (לימים בי"ח 'רוטשילד', 'בני ציון').
בסוף 1929 ארצות הברית נקלעה למשבר כלכלי גדול והדסה צמצמה בהדרגה את פעילותה בארץ. במקביל התחזק ארגון הבריאות, שהקימה 'קופת חולים הכללית' (לימים, 'שירותי בריאות כללית'). הקופה החלה לפעול בעשור השני של המאה ה-20 באוהל בפתח תקוה, בשנות ה-20 לקחה את בית החולים שהקים גדוד העבודה בעין חרוד (תחילה באוהלים ואחר כך בצריפים) וב-1930 העבירה אותו לעפולה, לבניין בית חולים חדש שבנתה שם (בית החולים העמק). ב-1936 הקופה פתחה בפתח תקוה את "בית החולים למושבות יהודה והשרון" (שנעשה לבית החולים בילינסון). במהלך השנים הקימה קופ"ח כללית את בתי החולים השרון (לימים גולדה), גהה, בית רבקה ושניידר (בית החולים לילדים) בפתח תקוה, קפלן ברחובות, שלוותה בהוד השרון, מאיר בכפר סבא, בית לוינשטיין ברעננה, סורוקה בבאר שבע, יוספטל באילת, הרצפלד בגדרה וכרמל בחיפה. עליית אלפי רופאים מוכשרים ומיומנים בשנות ה-30 (אחרי עלות הנאצים לשלטון בגרמניה), אפשרה לפתח רפואה מקצועית ברמה גבוהה.
באותה תקופה (המנדט הבריטי), האנגלים הקימו בתי חולים ממשלתיים בירושלים ובחיפה (לימים רמב"ם). באותה תקופה פעלו בארץ עשרות בתי חולים פרטיים, רבים מהם פעלו בפריפריה וקופות החולים הפנו אליהם חולים. בבתי החולים הפרטיים אושפזו 40% מהחולים. לימים חלקם נסגרו, חלקם נבלעו בארגוני הבריאות הציבוריים והגדולים שבהם ממשיכים להתקיים כבתי חולים פרטיים: 'אסותא' (בתל אביב ובי"ח החדש באשדוד), 'אלישע' בחיפה, 'משגב לדך' שעבר לבעלות קופת חולים 'מאוחדת', ובית החולים השיקומי לילדים - 'אלי"ן' בירושלים.
עם קום המדינה ולנוכח מצוקת קליטת העלייה ההמונית של פליטי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות המזרח, קמה בארץ רשת בריאות נוספת 'מלבן', בשותפות של מדינת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון 'הג'וינט' מארצות הברית. מערכת הבריאות של הג'וינט לקחה על עצמה לטפל בעולים הגריאטריים, חולי הנפש, חולי השחפת והעוורים. הארגון הפעיל בתי חולים גדולים, רבים מהם פעלו במעברות, בהם בי"ח באר יעקב (היום שמואל הרופא), איתנים, שער מנשה, פרדס חנה, עין שמר, בית ליד, פרדס כץ ועוד. במהלך השנים חלק מבתי החולים האלה נסגרו, אחרים נעשו לבתי חולים ממשלתיים. בתי חולים ממשלתיים נוספים שקמו הם ברזילי באשקלון, הלל יפה (הרופא שהפעיל את בית החולים של הברון רוטשילד בזכרון יעקב) בחדרה, המרכז הרפואי לגליל (לשעבר רבקה זיו) בצפת, וולפסון בבת ים, רמב"ם (לשעבר בי"ח הממשלתי הבריטי) ובני ציון בחיפה ואסף הרופא בצריפין.
שני בתי חולים ממשלתיים נקראים על שם שני רופאים, שהקימו את יסודות חיל הרפואה, ד"ר חיים שיבא (לימים נקרא על שמו בי"ח הממשלתי תל השומר), וסייע לו סגנו ד"ר ברוך פדה (לימים נקרא על שמו בית החולים הממשלתי פוריה). חיל הרפואה, שראשיתו ביוזמת ארגון 'ההגנה' ונקרא אז 'ש"ר" (שירות רפואי), התגייס גם הוא לטיפול בעולים החדשים.
מתוך תפיסה שהבריאות הינה מחויבות של המדינה לאזרחיה ולא פעולות חסד וצדקה, התפתחה בארץ מערכת רפואה ציבורית מפוארת, תוך שיתוף פעולה של רופאים יחידים, ארגונים, ממשלה וחיל רפואה. השגים אלה אינם מובנים מאליהם ואינם מובטחים.
בשנים האחרונות מתרחבת מגמה של התנערות המדינה מחובותיה כלפי התושבים: ההשקעה בסל הבריאות קטנה, קופות החולים חדלו מלתת ביטוח רפואי שוויוני למבוטחיהן וצה"ל נוטה לשחרר משירות חיילים חולים במקום לטפל בהם על חשבונו. יותר ויותר פעולות הומניטריות נעשות ביוזמות פרטיות של אזרחים איכפתיים, שממלאים תפקידים שמוטלים על המדינה. שנת השבעים למדינה הינה הזדמנות טובה לא פחות מכל יום אחר, ואולי יותר סמלית, להזכיר את הסחף שחל אצלנו ובין היתר לעצור את ההידרדות של הרפואה הציבורית.
(הכותב הוא סופר, מו"ל, החברה הישראלית לתולדות הרפואה)
