שבנו לטביליסי ב-2014, אחרי שהוצאנו לאור את הספר בישראל (המהדורה הגרוזינית שלו עומדת להופיע בשנה הקרובה בגאורגיה). בשיטוט באזור אחר של העיר גילינו בניינים ישנים, יפים ומתפוררים. הארכיטקטים של תחילת המאה ה-20 עיטרו גם אותם בפיתוחים ותגליפים וראשים.
באחד הרחובות (שבינתיים התחדש בשם חדש, למרות שהשלט עם השם הישן עדיין נמצא על גבי כמה בתים, משמר את העבר) עצרנו ליד בית יפה ומתקלף. הלכתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה וחיפשתי זווית נכונה לצילום. גרוזיני מבוגר עצר והתבונן בי. אחר כך הוא התבונן בבית בריכוז ובתשומת לב. צעד קדימה, צעד אחורה, ניסה להבין מה מעניין בבית הזה. אולי זו פעם ראשונה שהא שם לב לרחוב בו הוא עובר, עובד או גר.
האפשרות לגרום לאנשים – על ידי הצילומים והכתיבה - להתבונן במציאות שבה הם חיים ולהיות ערים לה, משמחת אותי וגורמת לי לחוש שהעבודה שלי משמעותית, ומשפיעה.
צילמתי כמה ראשים, שגם הם, כמו הבניינים, מתפוררים ונעלמים.
