שם, ברחוב החלוץ, בין אדי השמן, אנחנו אוכלים את החצ'פורי הטוב בעולם ליד שולחנות קטנים. על השולחנות פרושים שטיחי צמר שנקנו במשא ומתן לחיים ולמוות מרוכלים נואשים. במקרר מתחבאים משקאות שנמלטו גם הם לעיר המקלט מחמת המציק. הקליינטים מגוונים: כמה פועלים זרים ממולדובה; עוד כמה אחדים, שכדברי דיימון ראניון הזכור לטוב, "עושים כמיטב יכולתם"; יש גם מורה רוסיה לפסנתר ובעלה, היא בארץ כבר עשרים ושש שנה אבל לא מזמן התחתנה במוסקבה והביאה את בעלה לארץ – הוא נהג סמיטריילר אבל אין לו שפה ועבודה, והיא רוצה שהוא ימצא עבודה בנהיגה על משאית קטנה; לידם מסתודדים כמה סוחרים בסחורה שאין להטיל ספק במקורותיה ובמקוריותה (הם קונים את הסחורה הזאת זה מזה ומוכרים אותה זה לזה, זה נהנה וזה אינו חסר).
מה שבעולם הראשון עולה שקל, שם אפשר למצוא בעשר אגורות – זו כלכלה בפני עצמה, כלכלה למי שאין לו ולמי שקשה לו. צדק חברתי. ככה זה, עולם ראשון ועולם שלישי אינם איפיונים של מדינות שונות; בקושי מפרידים ביניהם שני רחובות, לכל היותר שתי תחנות אוטובוס. צריכים סכיני גילוח במחיר הוגן (חמש עד עשר שקל, מותנה בכושר המיקוח וביכולת ההחזר), שואב אבק כמו חדש, שעון רולקס מזויף (כמעט לא רואים), ירקות אוריגינל בטעם ירקות, בואו לחלוץ.
שותא ראה בחיים שלו שנים טובות ושנים רעות, רווחה ומצוקה. הוא עובד קשה כל יום מארבע בבוקר עד הערב, לש, מתפיח, אופה, מטגן. איש קשוח, נדיב ומבין על פי דרכו את החיים, את הטוב ואת הרע ואת המעורבב. המחירים שלו נראים לאחדים גחמניים, אבל בעצם הם תוצאה של מדיניות פרוגרסיבית. מי שיש לו משלם קצת יותר, מי שיש לו פחות משלם קצת פחות, ומי שאין לו בכלל לא ייצא מסף דלתו רעב.
* * *
אנחנו באים. שמחים. שותא קולט את ההתרגשות ופותח לכבודנו בקבוק יין. לא יין בינוני – יין מצוין. הוא לא מכיר את וָאזָ'ה פְּשָׁבֵלָה, ומאוד נרגש שאנחנו מוציאים לאור בעברית פואמה של משורר גרוזיני גדול. (היום אומנם מקובל יותר לומר "גאורגי" אבל גאורגיה עוד לא הגיעה לרחוב החלוץ, שם עדיין זו "גרוזיה"). המורה לפסנתר ובעלה נהג הסמיטריילר מביטים בבקבוק. אני מביא עוד שתי כוסות ומוזג להם. כולנו שותים לחיים!
שותא מרוצה. אני מספר לו על החיים של ואז'ה פשבלה בהרים של חֶבְסוּרֵתִי, על המלחמות בין החבסורים הנוצרים ובין הצ'צנים המוסלמים, ועל המנהג של החבסורים לכרות את יד ימין של גוויית האויב המוסלמי המנוצח ולתלות אותה על שער הבית. אני מספר על הגיבור החֶבְסוּרִי אלודה כתלאורי ועל הדו־קרב הגורלי בינו ובין מֻצַאל, הגיבור הצ'צ'ני המוסלמי. אלודה כל כך התרשם מהגבורה של מוצאל, עד שאחרי שהרג אותו סירב לכרות את ידו והחליט שמגיע לו להישאר שלם. ההחלטה הזאת להפר את המנהג והמסורת הביאה לחורבנו – הוא קומם עליו את העדה וגרם לגירושו ולנידויו, לשרפת שדותיו, לאונס פילגשיו ולרצח קרוביו. שותא לא מרוצה מההחלטה של אלודה; הוא לא אומר מילה אבל בפנים שלו ניכרת תרעומת. הוא מזדהה עם זקן השבט, ברדיה, שגינה את אלודה על הפרת המנהג והמסורת ושיסה בו את השבט..
כבר שתים־עשרה. עוד לא ירד לרחוב החלוץ אור שמש הצהריים. אני אומר לשותא, "מה דעתך לנסוע לכפר כמא, יש שם צ'רקסי שעושה גבינת סולגוני מעושנת כמו בגרוזיה."
שותא מסתכל בחמלה על אניה, העובדת החדשה העולה החדשה. יש עליה אולי שלושים וחמישה קילו ביום טוב אבל רוחה טובה. היא תסתדר לבד. הוא ג'נטלמן, מציע שניסע באוטו שלו. "היום אתה נוסע איתי," אני אומר. נכנסים לאוטו, לא לפני שהוא מוחה על כך שחדוה מתיישבת מאחור ומשאירה לו את הכסא הקדמי. נוסעים, יוצאים מחיפה, הנוף נפרש. עוברים את המפרץ מזרחה, חוצים את עמק יזרעאל. מרחבים פתוחים, שמיים כחולים, עננים מושלמים כמו בספרינגפילד של משפחת סימפסון. הכל ירוק ויפה ורענן. טיול שנתי. שותא שמח.
בכפר קמא אנחנו מגיעים למחלבת "אלברוס" של נח ושרה. נח נותן לנו לטעום גבינות. שותא מתמקח איתו בעדינות אלגנטית, עד שנדמה שאין בכלל מיקוח ונח בכלל מפחית במחיר מיוזמתו ומרצונו הטוב. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. קונים גבינות, שותא בשביל הילדים, אנחנו בשביל ההשקה של אלודה כתלאורי.
לפני ששותא מספיק לשים לב אני מצליח לשלם. שותא מתרגז. הוא לא מוכן שאשלם על הגבינות שלו, מוציא כסף מהכיס וזורק אותו על השולחן, "קח!" אני מסרב, "יש לי פעם אחת הזדמנות לגמול לך על כל האירוח היפה שאתה מארח אותנו. מצדי זרוק את הכסף. לא אגע בו." נח מסתכל, אבוד, לא יודע מה לעשות. חדוה מסיטה את הראש אל החלון – בטח יש שם דברים מעניינים מאוד. שותא ואני ממשיכים לנהל בצעקות שיחת נימוסין גרוזינית עיקשת. אני לא מוותר. הוא נבוך וכועס נורא... וגם גאה שאני עושה לו כבוד.
חוזרים לרחוב החלוץ. משם הביתה.
לפרטים נוספים על "אלודה כתלאורי" - לחצו כאן
