שירת הנשים היתה ווקאלית, היא עברה בעל פה, הושרה שוב ושוב, והועלתה על הכתב רק במאה העשרים. תושבי ההרים אוהבים שירה. אפילו הדיבור השגור שלהם מתנהל בחרוזים מחוספסים ונקרא "שיירי", מילה שמזכירה את המילה העברית "שיר".
אחת המשוררות ההררריות המפורסמות במאה התשע־עשרה היתה חוורמזה ( Khvaramze ); היא נולדה בכפר סחלובני שבנפת תיאנתי. באותו כפר ובאותה עת נולדה גם אמו של המשורר הגדול ואז'ה פשבלה. שתי הנשים בגרו, התחתנו עם גברים מכפרים אחרים, וכל אחת מהן עברה לכפרו של בעלה. המסורת מספרת, שחווראמזה היתה מאוהבת בגבר בשם ואז'יקה מכפרה אך בשל איסור נישואין בין בני אותו כפר לא יכלה להתחתן עמו; היא נישאה לאדם בשם סמוקשווילי מהכפר ארתני לו היתה נאמנה במשך כל חייה הקצרים ואהבתה הנכזבת מצאה את ביטויה בקינותיה.
בשנת 2010 כמה משוררות יזמו באופן ספונטני תחרות שירה של נשים, שנקראת חוורמזאובה ( khvaramzeoba ) על שמה של חוורמזה; התחרות התקיימה שוב ושוב ונעשתה למסורת לא ממסדית, ובשנת 2012 יצא לאור ספר שיריה של חוורמזה. התחרות מתקיימת מדי שנה באמצע ספטמבר בעיירה תיאנתי (בירת הנפה) והיא מלווה בטיולים לאתרים חשובים באזור, בשירה ווקאלית ובריקודים הרריים מסורתיים של בנות ובנים. המשתתפות מקבלות מתנות שונות (ספרים, עציצים, כלי בית, כתר, תלושי שי, מלגות ועוד), שאותן תורמים גם אנשים פרטיים שיושבים בקהל. את המתנות מציגים בשמחה, והזוכות במקומות הראשונים מקבלות גם זרי פרחים. עם הזמן הממסד חיבק את התחרות, שנשארה עקרונית פסטיבל עצמאי.
לנשים יש מקום מיוחד בשירה הגאורגית ובדברי ימי הארץ. שתי מלכות היו לגאורגים, תמר וקטבן. הבאת הנצרות לגאורגיה מיוחסת לאישה – נינו והפצתה מיוחסת לאישה נוספת – סידוניה. הפסל הגדול שניצב על ההר שלמרגלותיו בנויה טביליסי הוא של 'כרתולי דדה' (אמא גאורגיה), שאוחזת בידה האחת צפחת יין ובידה השנייה חרב – מין מודל קלאסי של אמא דואגת, מגוננת, נדיבה לאורחים ואכזרית לאויבים. וגם היום, בראש המדינה עומדת אישה, הנשיאה סלומה זוראבישווילי.
גם הנשיאה הגיעה לפסטיבל, יחד עם ראש המחוז, תמז מצ'יאורי ( Tamaz Mechiauri ); היא התערבה בקהל (היו לה בסך הכל שלושה מאבטחים שלא הרחיקו אותה מהאנשים) לחצה ידיים והתיישבה על אחד מספסלי העץ הפשוטים. ילדה קטנה עזבה את אמא שלה, רצה אליה והתיישבה בחיקה. האמא היתה נבוכה וניסתה לקחת את הילדה, שלא תפריע. הילדה סירבה, התכרבלה על ברכי הנשיאה וחיבקה אותה; שתיהן ישבו כך וצפו באירוע. כולם חייכו. וחשבתי לעצמי, עד כמה השירה נחשבת כאן אם הנשיאה טורחת להגיע ולהשתתף באירוע שירה קטן ולא ממסדי שנערך בהרים האלה.
ארוחת הערב נערכה במוזיאון שהוקם בביתו של המשורר מיכאיל גלובני, בן תיאנתי שנהרג במלחמת העולם השנייה, אחד מרבע מיליון צעירים גאורגיים שנהרגו במלחמה.
חדוה רוקח ואני הגענו לאירוע במיניבוס של המשוררות שיזמו את התחרות ומשתתפות בה. הן עטפו אותנו – האורחים הסופרים מישראל – בחום ובאהבה, שמרו לנו את המקומות הכי טובים במיניבוס והאכילו אותנו כל הדרך בחצ'פורי ולוביאני ואגוזים. המו"לית קטבן דומבדזה תרגמה לנו כל הדרך את הדברים שהמשוררת הידענית מריאמי ציקלאורי הסבירה. להפתעתנו, המשוררת מריאמי חוטסוראולי ( Mariam Khutsurauli ), אחת מיוזמות פסטיבל השירה, הזמינה אותנו לבמה, הציגה אותנו לפני המשתתפים בתור מי שהשתתפו עם פרופ' ממוקה בוצחריקידזה ( mamuka butskhrikidze ) בתרגום הפואמה 'אלודה כתלאורי' של ואז'ה פשבלה והוציאו אותה לאור בישראל, וביקשה ממני לשאת דברים. אחר כך נתנו ספר לנשיאת גאורגיה והצטלמנו איתה. כך המשוררות האלה נתנו לנו ולעבודה שלנו מקום גדול ביום חגן; המחווה היפה והנדיבה הזאת הזאת ריגשה אותנו מאוד.
אנו רוצים להודות לכל המשוררות שאירחו אותנו ובייחוד לנשים האלה:
מנאנה דומבדזה ( Manana Dumbadze ), בתו של הסופר נודאר דומבדזה. מנאנה, יועצת בשגרירות גאורגיה בישראל; היא העלתה את הרעיון שנשתתף באירוע ולמרות שלא יכלה להשתתף בו בעצמה, הפקידה אותנו בידי אחותה וטרחה להתקשר כל הזמן ולוודא ששלום לנו ושאנחנו נהנים.
המו"לית קטבן דומבדזה ( Ketevan Dumbadze ), אחות של מנאנה, שארגנה את השתתפותנו באירוע, ליוותה אותנו כל היום, תרגמה למעננו, הציגה אותנו לנשיאת גאורגיה והיתה לנו אומנת דואגת ואיכפתית.
המשוררת מריאמי ציקלאורי ( Mariam Tsiklauri ), שהסבירה לנו כל כך יפה ובסבלנות על האזור והשירה, וכתבה את השיר "איורי-יורדני", שמשווה בין נהר האיורי שזורם ליד תיאנתי (הלכנו מעליו על גבי גשר מיתרים ישן ומתנדנד) ובין הירדן.
המשוררת מריאמי חוטסוראולי ( Mariam Khutsurauli ), מיוזמות ומארגנות החוורמזאובה, שהציגה אותנו לקהל ביום חגה ודיברה עלינו בחום ובהערכה.
לנשיאת גאורגיה, סלומה זוראבישווילי, שהצטלמה איתנו ועם הספר 'אלודה כתלאורי, נהגה עם כולם בצניעות ובנעימות, וסימנה את חשיבותה של השירה בעצם השתתפותה בפסטיבל שנערך בהרי השירה האלה.
