ב־1865 ביקרה בירושלים הברונית הגרמנייה אוגוסטה קפנברינק־אשראדן מנרינגן (Nehringen). מראה המצורעים בשער העיר גרם לה לזעזוע כבד, ובשובה לגרמניה החליטה להקים בית חולים למענם; לשם מטרה זו הקצתה תרומה כספית, וגייסה את הבישוף סמואל גובאט ואת הכנסייה המורבית (Brueder Unitaet).
הכנסייה המורבית שמה לעצמה למטרה לטפל בחולים כרוניים בקהילות נידחות ובאוכלוסיות נדכאות, בהן עבדים שחורים, אסקימואים ומצורעים; היא פתחה מיסיונים בדרום אפריקה, לברדור, הודו וסורינם, והקימה בתי מצורעים בישראל, דרום אפריקה והודו. פעילותה המיסיונרית התרכזה בחינוך קפדני לאורח החיים הנוצרי לפי תפיסתה, על מנת להעלות את מצבן הרוחני והפיזי של הקהילות בהן פעלה ולא במטרה לצרף מאמינים חדשים אל הכנסייה. בכך נבדלה מיתר הגופים הכנסייתים בארץ ישראל באותה תקופה, שמטרתם היתה הגדלת מספר החברים המאמינים.
חולי הצרעת נדחקו מהחברה כתוצאה מחוסר בידע רפואי, אמונות תפלות ודעות, שמקורן דתי מקדמת דנא; הם נאלצו לחיות בקהילה מבודדת בחלקה הנטוש והמוזנח של דרום העיר ירושלים, גרו במבנים רעועים לאורך החומה המחברת את שער ציון ושער האשפות, כשאיש אינו רוצה בקרבתם, השלטונות אינם מטפלים בהם והם נאלצים לפשוט יד למחייתם. אנשים אלה לא זכו להנות מהשירותים הרפואיים ושירותי־סעד אחרים, שהפרוטסטנטים הביאו לירושלים במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. שום גוף לא טרח לטפל בקהילה האומללה הזאת. בספרות הנוסעים המערביים רבים התיאורים על המצורעים וגם חוקרי ירושלים, בהם ד"ר טיטוס טובלר, מציינים את קיומם העלוב.
עקב ייחודה של האוכלוסייה המטופלת ויחס החברה אליה, הוקם בית המצורעים הירושלמי מחוץ לחומות העיר, ליד בריכת ממילא (היום רחוב אגרון 20), שם עד שההתפתחות האורבנית מחוץ לחומות ואיומי השלטון העותמני אילצו את מפעיליו לחפש אתר חדש. המוסד עבר לבניין חדש שהוקם לייעוד זה בשכונת טלביה (היום רחוב מרכוס 17), הציב סטנדרטים ייחודיים בבנייה והיה לאתר בולט בסביבתו ובירושלים בכלל. במעבר מהבניין הישן לבניין החדש נעשו שינויים באופי הניהול של המוסד ובבעלות עליו, כך שהתחדשותו התבטאה בכל המישורים. היום המבנה משמש כמרכז אמנויות.
לקנייה מרוכזת אנא פנו בטלפון 04-6390938
לביקורת על הספר מאת פרופ' אליעזר ויצטום, במגזין דוקטור'ס אונלי - לחצו כאן
