בשנים האחרונות עלתה גאורגיה על מפת התיירות של התייר הישראלי שמיצה כבר את אירופה הקלאסית, ארצות הברית ואפילו תאילנד ומחפש יעדים חדשים להפוגה מהסטרס המקומי. הישראלים אוהבים לגלות יעדים שאינם כרוכים בטיסה ארוכה מדי ובעלות גבוהה מדי. גאורגיה, על נופיה היפים, הכנסת האורחים שלה והאותנטיות שעדיין לא הומרה במסחריות מערבית, נכנסת למשבצת הזו בקלות.
ועדיין, קשה למצוא אנשים, פרט לחדוה רוקח ואיתי בחור, שיסעו לגאורגיה בגלל סיבות מעשיות כמו רצון בחופשה של חודש, לא יקרה, לא מייגעת ולא משופעת ברשימת אתרים שחייבים לסמן עליהם 'וי'. חופשה של בטלה גמורה עם אווירה לא-דוחפנית, אוכל מצוין וודקה זולה, אפופה בקסם של סיפורי הרפתקאות מהילדות על גיבורים קווקזיים. בסתיו 2007 ארזו השניים את עצמם, הצטיידו בדיוטי-פרי בבקבוק קוניאק הנסי במחיר מופקע - בגלל שאי אפשר לנסוע בעולם בלי תרופות - ועלו על מטוס שהנחית אותם כעבור שעתיים ורבע חמישים שנה אחורה, כאילו היה מקל הקסמים של גבי ודבי מסדרת הלהיט ללימודי האנגלית של הטלביזיה החינוכית בשנות השבעים.
חופשה זו, והחופשה הבאה של השניים בטביליסי, שהתקיימה שנתיים מאוחר יותר, מתוארות בספר "סתיו בטביליסי" שכתבו לסירוגין. זה אינו ספר תיירות, ספר זכרונות, ספר פרוזה או ספר היסטוריה אלא ספר כלאיים שובה לב בפשטותו, קורץ בתיאוריו הפשוטים ובאירוניה המעודנת שלו. רוקח ובחור, שאינם מבינים מילה בכרתולית (השפה המקומית), נטמעים בעיר בטבעיות, מתיידדים עם תושביה ומתארים את מצבי היום יום במבט לא שיפוטי שרואה לצד היופי והעושר התרבותי גם את העליבות, ואינו מתנשא מעליה.
"חדוה ואני מחליטים לצאת לסיבוב הכרות עם הסביבה. אנחנו משקיעים עשר דקות בלימוד המפה שגוצ'ה צייר לנו, נועלים את הדלת עם כל המנעולים ויורדים פעם ראשונה במעלית בלי מתורגמן גרוזיני. הצליח לנו. יוצאים מהבניין, עוברים ליד המכולת, קונים מים וממשיכים לרחוב הראשי, רחוב קוסטבה. פונים שמאלה ועוברים ליד מועדון לילה. בכניסה למועדון קבוע תמרור - אקדח שחור מוקף בעיגול אדום עם פס אלכסוני - אין כניסה עם אקדחים. שלט יפה. אחרי המועדון, שלא מגלה פתיחות כלפי אקדוחנים, נמצא משרד של ארקיע, אחריו בנק וכמה בנייני מגורים בסגנון אירופאי. כל הבניינים נמצאים בשלבי שיפוץ. מעבר לכביש יש גן חיות. בפינת הרחוב יש מכולת מודרנית. אנחנו נכנסים למכולת, שנקראת כאן סופרמרקט, משוטטים וקולטים מוצרים ומחירים. הפירות והירקות נהדרים וזולים, הבשר נפלא - פילה עגל-חלב עולה שנים עשר לארי, בערך עשרים שקל לקילו. היין יקר יחסית - בין שמונה לעשרים וחמישה לארי לבקבוק; במושגים של ישראל הוא זול מאוד. יש אבקת כביסה, יש קפה והסופרמרקט פתוח עשרים וארבע שעות. כל הסופרמרקטים כאן פתוחים עשרים וארבע שעות. אנחנו מחייכים וכל עובדי הסופרמרקט מחייכים אלינו בחזרה. יוצאים. אחרי המכולת יש חנות של שעוני סווטש. ליד החנות חונה ריקשה חדשה ירקרקה ועליה שלט של 'סווטש'. כאן גרים האנשים העשירים."
המפגש עם הגאורגים טומן בחובו שמחה והנאה. הגאורגים מצטיירים כאנשים בעלי יצר הישרדות מפותח, תמימים במידה ופטריוטים מאד, טובים, חייכנים ומסבירי פנים לזרים שרוצים לספוג כמה שיותר מהכל. ההנאה הגדולה ביותר בנסיעה למקום לא מוכר, היא להגיע אליו בלי ציפיות וכך להיות מופתע וליהנות מכל דבר כפשוטו. למשל, מהמחיר, מהאיכות ומרמת הצינון של הבירה המקומית או מהלחם שנראה כמו...:
"...בדרך חזרה אנחנו עוצרים בגן חזבגי ושותים בירה או שתיים. אולי שלוש, לא יותר. המלצרית מזהה אותנו, אולי בגלל הטיפ. משם הביתה. אין לנו כוח לצאת לארוחת ערב או לבשל. במאפייה מתחת לבית קנינו כמה מאפים שקוראים להם חאצ'פורי - ממש מצוינים - ולחם שנראה כמו לוטרה וקוראים לו שוטי. האשה במאפיה דיברה איתנו רוסית וגאורגית ודיברנו איתה בחיוכים, לא היתה שום אי-הבנה. אכלנו את הלוטרה עם חמאה ועם יין גאורגי קל ונעים בצבע אדום-סוכרייה. בקרב האזרחים כאן יש הזדהות גדולה עם המדינה, במקום 'לחיים' נהוג לברך 'ויוה גאורגיה'. 'ויוה גאורגיה'!"
חציו הראשון של הספר מוקדש לביקור הראשון בטביליסי ובהמשך רשמי הביקור השני. בביקור זה, כשהם כבר מצויידים באוריינטציה ובכמה מילים גאורגיות בפה, יש תחושה נעימה של התמצאות - גם אם נגרע גורם ההפתעה וההתרגשות - ורצון להעמיק את ההיכרות עם העיר. סצנות רחוב קטנות ומעודנות, תיאורי שווקים ומאכלים מקומיים - כל אלה נשטפים בגלונים של בירה חזבגי קרה בכוסות קפואות ומוגשים לצד המנה העיקרית: מפגשים עם סופרים ומשוררים לאומיים מתים והתחקות אחר יצירתם. חלק ניכר בספר מוקדש לתחקיר שעושים השניים על דמויות מהפנתיאון הלאומי המקומי. המשורר גלקטיון טאבידזה, לדוגמא:
היכן שהוא ראיתי פנים
"...
חיפשתי במרחקים...
לשוא!
אני יודע כמה רחוקה היא, ועדיין, -
מדוע קרבתה מענה?!"
מאז שהספר יצא לאור עברה שנה. סביר להניח שדברים השתנו, מקומות נסגרו, תשתיות שופצו וסניפי מקדונלדס נפתחו. מעניין לדעת האם שמרה העיר על צביונה ועד כמה נתנה למערב לחלחל לעורקיה. היות שבכל זאת מדובר בספר תיירות - ועל כך יעידו צילומי האתרים השונים והמידע לתייר בסוף הספר - אתם מוזמנים להיווכח בעצמכם.
הביקורת נכתבה ע"י רינת אלוני ופורסמה לראשונה בכתב העת 'דה מדיקל'.
לדף הספר 'סתיו בטביליסי' – לחצו כאן
רינת אלוני, 'סתיו בטביליסי', הספריה, מדיקל, 47 (יולי-אוגוסט 2014)
