הרשימה הזאת נולדה בעקבות פוסט קטן, שפרסמתי בפייסבוק, על פערים בין כותבים ובין עורכים ביחס לשימוש ב"שלוש נקודות". באופן לא צפוי, הפוסט הזה עורר פרץ תגובות עזות, מזדהות, צוהלות, עוינות ואלימות. כשוך הסערה, ניסיתי להבין למה נושא כה שולי ונקודתי הביא לתסיסה אמוציונלית כל כך. נראה לי ששלוש הנקודות היו רק אפס קצהו של נושא רחב וטעון ועקרוני, משהו גדול יותר מענייני טעם אישי וענייני־פרנסה יגעים ואינטרסים קטנים.

לדעתי, בלב העניין נמצא מאבק תרבותי-פוליטי על חופש ושליטה, על מהות האמנות, על ערכים והשפעה ועמדות כוח. במוקד עומדת השאלה, מי קובע מהי אמנות ומהי ספרות, האמן או סוחר האמנות (או קהל הצרכנים שהסוחר מתיימר לייצג), הסופר או המבקר (ועורך שמשמש "יַד זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת" לאכיפת תקנים שגזרו המבקר והסוחר).

בפעם הראשונה חוויתי את המאבק הזה באופן אישי בשנת 1992 או 1993, אז עוד לא הייתי ממש סופר; נמצאתי באמצע כתיבת ספרי הראשון, 'מאקס'. יום אחד הופתעתי לקבל הזמנה לפגישה עם עורך של אחת ההוצאות לאור הגדולות בישראל. באותה עת הארץ עוד לא הוצפה סופרים, והוצאות לאור חיפשו להחתים דור חדש של סופרים שיעבדו איתן.

כדי לשוות לפגישה אווירה ידידותית ולא רשמית, העורך הזמין אותי לביתו ולא למערכת. ישבנו וקראנו יחד בטקסט. עד מהרה הגענו למשפט, שמיוחס לגיבור הספר, "בְּדֶרֶךְ שֶׁאִמִּי מֵעוֹלָם לֹא הִסְכִּינָה לְגַלּוֹת, (מִטַּעֲמֵי קוֹנְסְפִּירַצְיָה), יָצְאוּ הוֹרַי (וַאֲנִי בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם) ‏אֶת אַרְצָם."
בנקודה זו עצר אותי העורך וקבע, "יש לך כאן טעות, זה לא צריך להיות 'הִסְכִּינָה' אלא 'הִסְכִּימָה'.
עניתי, "אולי אמא שלך לא הסכימה ואילו אמא של הגיבור שלי לא הסכינה. אתה יודע, זו לא אותה אמא..."
העורך התעצבן (עורכים שונאים שמטילים ספק בשליטתם בשפה) ושאל במפגיע, "אתה יודע מה זה הסכינה?"
"כן," עניתי. "הסכינה זה התרגלה, הסתגלה לרעיון. וחוץ מזה, במילה הסכינה יש משהו מתחושת הסכנה וגם מהמסכנות. בעצם, כל הדמות של האמא עוברת דרך המילה האחת הזאת (אני לא מרבה להשתמש בתיאורים)."
"אתה צודק," פסק העורך, "אבל בכל זאת נצטרך לשנות למילה 'הסכימה'."
"למה?" שאלתי.
"כי אחרת," השיב העורך, "הקורא יחשוב שזו טעות הקלדה."

בשלב זה קמתי על רגליי ואמרתי לו שלא נוכל לעבוד יחד, מפני שלתפיסתי עריכה נועדה לחלץ מטקסט את המיטב שבו ולא להתאים אותו לרמת העברית של הקהל (כפי שהוא מעריך אותה). והלכתי ופתחתי הוצאה לאור משלי, חפה משיקולי מסחר ופוליטיקה ספרותית.

יש עמדה לפיה האמן (לרבות הסופר) הוא מין ילד קטן, מבורך וחסר דעה וכושר שיפוט. אפלטון, שהיה עריץ לא קטן, חשב שהאמן לא ממש מודע למעשיו אלא משמש צינור ומדיום לשפע מעולמות עליונים, שזורם דרכו לאנושות. גם דונלד ויניקוט, שהיה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי הומניסט ושוחר טוב, סבר שהאמן והילד דומים, שעיקר מעשה האמנות הוא משחק ויצירתיות, וששיפוט אסתטי פוגע בכושר היצירתיות ובמשמעות מעשה האמנות. אפילו מר כהן, מנהל בנק לונדוני, היה בטוח בנחיתותם האינטלקטואלית של אמנים; בשנת 1906 הוא עבר על החשבונות של בית הספר לאמנות 'בצלאל' וכתב, "אמנים הם כמו ילדים ויש להשגיח עליהם."

וכאן, כמובן, נשאלת השאלה מי המשגיח, מי בעל הדעה הידיעה והסמכות לקבוע מה טוב ומה רע, מהו מעשה אמנות ומה סתם קשקוש על בד, מהי יצירת ספרות 'אמיתית' ומהו גבב מילים משורבטות על דף?

ההשקפה לפיה אמן הוא בעל כישרון וחסר בינה וכושר שיפוט, טופחה לאורך ההיסטוריה על ידי פטרוני אמנות, סוחרי אמנות, הכנסייה ומאז ימי הביניים בעיקר על ידי האקדמיה, שהלכה והתחזקה עם השנים ותבעה את הסמכות לקבוע מהי אמנות בזכות פיתוח ביקורת האמנות כתחום 'מדעי'. לסוחרי האמנות, למצנאטים ולמבקרים מהאקדמיה היה עניין גדול לקבוע מדדים לאמנות בגלל השליטה במחירים, בהתפתחות האמנות ובהשפעה על העדפות הטעם של הציבור. לכל האנשים והמוסדות הטובים האלה, העוני של האמנים שימש הוכחה לחוסר יכולת השיפוט הבריא שלהם.

מנגד, יש השקפה לפיה אמן יודע מה הוא עושה, ועיקר המעשה האמנותי והספרותי אינו עצם היצירתיות אלא הבחירות של האמן בצבעים, במילים, בפורמט, בפיסוק ובניקוד. חיים נחמן ביאליק, לדוגמה, לא ראה בכושר ההמצאה ובבדיה את עיקר מעשה האמנות; הוא לא חשב שהאמן הוא בריה מופקרת חסרת כושר שיפוט או מדיום נטול עמדה, שתכלית קיומו היא להעביר יופי מושלם מעולמות טמירים. ביאליק היה בטוח שכל מה שהוא כותב בא ממנו עצמו, והוא הריבון לבחירותיו התוכניות, האסתטיות והאמנותיות. ואכן, חטיבות השירים היפות והמשמעותיות ביותר שלו אינן בדיוניות אלא לקוחות מחייו; הן עוסקות בהכרעותיו, בחוויותיו ובהשקפתו על מקורות המעשה האמנותי. כך כתב בשירו החשוב 'לא זכיתי באור מן ההפקר', שעוסק במקור השירה – הוא האור:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן־הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא־בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

לפי השקפה זו, החירות האמנותית אינה הפקרות אלא חירות מכבלי הממסד, האקדמיה, טעמי השוק וצורכי המסחר; זו החירות להיות נאמן לעצמך. ומכאן, משמעות של חירות אישית ומחויבות עצמית אינן מריחה יצירתית אימפולסיבית או סתמית של מילים או של צבעים ללא פשר וטעם, אלא החירות להשתמש בכל אמצעי ביטוי כדי להגיע לביטוי אישי כן, מדויק ומוצלח. לשם כך נטלו אמנים וסופרים את החופש לפתח כלי ביטוי, דימויים, שימושים חדשים בשפה ובצורה ובצבע, להרחיב גבולות ולפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות אסתטיות ולשרש דעות קדומות ודפוסי מחשבה שהתקבעו והתנוונו. כך הלכה והתפתחה התרבות האנושית.

מאז המאה ה־19 בציור ובכתיבה התרבו אופני ביטוי מופשטים, מקוטעים וקולאז'יים. כלי הביטוי החדשים היו לעיתים לא מובנים למבקרים ולציבור, ונראו כמו טעויות למי שהתעקש לשפוט אותם באמצעות כלי התבוננות וקריאה מקובלים. ביאליק עצמו, שהיה משורר רגיש, לא תפס שהכתיבה של יוסף חיים ברנר – שמתייחדת בשפת דיבור, עם הרבה מופעים של שלוש נקודות ושאר סימני פיסוק, עם פירוק הסיפור השלם למקטעים שאינם מאורגנים לפי סדר כרונולוגי, עם שילוב של זרם תודעה כביכול לא קוהרנטי – היא דרך ביטוי חדשה ואסתטיקה חדשה. ביאליק טעה לחשוב, שהכתיבה של ברנר פשוט אינה מוקפדת דיה, וקבע "יש לנו סופר טוב כל כך שכתיבתו מרושלת כל כך." היום היינו קוראים למגבלת היכולת של ביאליק להעריך את הכתיבה של הצעירים ממנו 'פער דורות'. גם פילוסוף חכם ואנושי כמו ז'אן פול סארטר לא סיגל כלים להתבוננות בציור המופשט וראה בו רישול וחוסר מיומנות; הוא שפט את איכות הציור המופשט לפי מדדים ישנים שלא התאימו לצורת הביטוי הזאת – לפי מידת דמיונו למציאות – ולא הבחין שיש מחשבות ותחושות שאין להן ביטוי פיגורטיבי; הוא לא קלט שיש חוויות שמתעוררות מהתבוננות בצבעים 'חמים' או 'קרים' המבטאים קרבה או ניכור, מעוצמת הטחות המכחול שמבטאות כעס או רכות או הלכי נפש אחרים. בעצם, האמנות והספרות החדשות חייבו את המתבונן לפתח כלי התבוננות וקריאה חדשים על מנת לחוות אותן ולהתעשר מבחינה רוחנית (ולפעמים גם חומרית). כך, בדרך זו, ההתבוננות באמנות והקריאה בספרות מרחיבות דעת ואופקים.

לפי התפיסה הזאת, ההיררכיה בין אמן (לרבות סופר) ובין מבקר (לרבות חוקר הספרות והאמנות) היא, שאמן מפתח אופני ביטוי חדשים ובעקבותיהם מבקר מפתח כלי ביקורת חדשים. הביקורת אינה מתכונים לכתיבה טובה אלא רשמי קריאה, כמו שביקורת מסעדות אינה מתכונים לבישול אלא רשמי סעודה. כך מרדו אמנים וסופרים באקדמיה, כפרו בסמכותה והשתחררו ממרותה. כך האמנים והציבור נחלצו לזמן מה מקוצר השגתם של חוקרי ומבקרי ספרות ואמנות.

מאז אמצע המאה ה־20 מתחזקת מגמה נגדית, של פלישת האקדמיה לכל תחומי החיים; מכל מזכירה ומכל זבנית ומכל איש מכירות נדרשים תארים אקדמיים, ברוב המגזרים השכר מחושב לפי דירוג אקדמי, ובכלל מבחינות רבות האקדמיה נעשית למין כנסייה חדשה – היא זו ששופטת את עצמה ומחלקת תארים וקובעת מה נכון ומה ראוי בכל דבר ועניין. מגמה זו מביאה בין היתר לכרסום בחופש האמנותי. שוב המבקרים רוצים לקבוע מהי אמנות טובה, שוב חוקרי ספרות רוצים להכשיר סופרים ולקבוע איך נכון לכתוב, במקום להתפתח בעקבות קריאת ספריהם ולפתח כלי ביקורת חדשים. שוב העורך, 'המתקן' את יצירת הספרות לפי תקן, נעשה יותר חשוב ויותר קובע מהסופר. שוב מתאבנת הספרות ושוקעת בתוך קונבנציות של כתיבה קלישאתית במקום לפרוץ דרכים בישימון הבנאליות.

המגמה הריאקציונרית הזאת מתחזקת לנוכח ריבוי כותבים לא מחויבים, לא מיומנים ובורים, שאין להם עניין בביטוי אישי אלא במכירה ובפרסום ובריצוי הקהל (בידור), ולנוכח הקושי של כותבים להגיע לקהל. וכשאין למחברים כלים משלהם לשפוט את עבודתם הם סומכים על העורך ונותנים בידיו הכרעות של כתיבה, ומרוב רצון בהכרה הם מתרפסים ומתבטלים. כך קם דור של סופרים מאולפים וכנועים; דור רך ומשוח ומתלקק, שאין בו עוז ורוח לעמוד בפני שבט האקדמיה והעורכים והסוחרים והמבקרים והקוראים.
בין שאר המאבקים שאנחנו נתונים בהם בימים אלה – רבים מהם מאבקים על החירויות האנושיות והאישיות – אנחנו נתונים במאבק גם על חירות היצירה ועל החירות לפתח את הספרות והאמנות. בחוד החנית של המאבק נמצאים, מדעת או מבלי דעת, מבחירה או מן הסתם, סופרים ומשוררים ואמנים.

והקורא, על מי יסמוך הקורא, על השיפוט של המחבר או של המבקר או שמא על מדורי הספרות בעיתונות, שזה מכבר הפכו זירה ליח"צנות ולקרבות בין קליקות וכנופיות ספרותיות?

ההמלצה שלי לקורא שנתקל בטקסט סתום ואינו יודע לשפוט אם הוא גרוע או טוב, להשתמש בשלב הראשון ב'עיקרון החסד' – לצאת מנקודת הנחה, שהמחבר ידע מה הוא עשה ולנסות להבין למה כתב כך – וכך לנסות להתחקות אחריו ולפתח ולסגל כלים חדשים שמאפשרים לחוות דברים לא מוכרים; כמו ללמוד שפה לא מוכרת, שבעקבותיה נפתח עולם שלם ועשיר של חוויות חדשות. בהמשך, עם ההעמקה לתוך הטקסט וההיכרות עימו, יתברר לקורא אם אכן נחשף לביטוי מקורי ופורץ דרך או שמא הטקסט הוא ביטוי לחוסר כישרון, יכולת ומיומנות או לכך שלמחבר לא היה משהו משמעותי לבטא.

הציור (שהולך ונעשה מופשט): ויליאם טרנר, עליית לואי פיליפ לחוף, שמן על בד, 1844 בקירוב.

לקריאת הרשימה באתר "וואלה" – לחצו כאן