סל הקניות ריק

מגזין

15 דצמבר

טיפה מרה

כתב 

פעם העיר התחתית היתה עיר תחתית. המלחים היו מלחים, הזונות זונות והמבריחים מבריחים. ‏בינתיים העיר מתה.

המלחים והזונות נהיו פנסיונרים. המבריחים פשטו רגל. באו קצת יאפים ‏נובורישים ויזמים ופסאודו-בוהמיינים מסוגננים, כאלה שרוצים חוויה של אותנטיות מעוקרת, ‏להרגיש עם וללכת בלי. מזוייפת כמו האחווה והשלום בחג של החגים.‏

חיים טרזן, שהחזיק את "הבנרה" – הבר של המלחים שיצאו לפנסיה, מת. כבר שנה וחצי. הבנרה ‏נסגרה. העירייה הרסה חמארה אחרת, שנקראה "הסוכנות". רחוב העצמאות וסביבותיו מתמלאים ‏פאבים איומים, שעושים בירה נוראית תוצרת בית, עם שמרים וכאב ראש על חשבון הבית.‏

בכל זאת, מקום אחד נמלט מהגורל הוורוד, שהעירייה וסרסורי הקרקעות מייעדים לעיר התחתית. ‏יש שני אחים מרוקאים, לא נגיד את שם המשפחה שלהם, שלא תבואו לקלקל, אבל נגיד שהוא ‏נשמע פולני לגמרי (נגמר ב"סקי"). את המקום מנהל חמודי, גרילמן שאלוהים בירך את ידיו ומוזג ‏בעל מידות טובות. ‏

כוס בלק עולה 30, פינלנדיה 20. המשקאות לא מזויפים. האחים בעלי המקום דייגים, אז המזטים ‏ליד השתייה כוללים דגים מטוגנים, סלטים וכל טוב. רק תשתה והפתעות ימשיכו לזרום לשולחן. ‏

המקום שורד, בינתיים; אולי משום שהוא לא נראה כמו מקום. בית השימוש בקומה השנייה ועולים ‏אליו במדרגות ברזל תלולות. אחרי כמה כוסות זה אתגר להגיע למעלה בשלום ובעיקר לרדת ‏בשלום. מהחלון של בית השימוש רואים את המקומות שמעבר לקיר, בגב הרחוב – כלובי זכוכית ‏מעודכנים, מלוקקים, סטריליים, תפריטים לא מוכתמים עם אוכל שמעלותיו בשמותיו ועם מחירים ‏שמעידים על יומרה כוזבת להיות ניו יורק (או לפחות תל אביב לפי הדימוי החיפאי), מלצריות עם ‏אטיטיוד, שער מושקע וקליינטים נקיים עם הרבה שיניים בפה. הקיר מפריד בין שני עולמות, כמו ‏חומת ברלין.‏

ואנחנו שותים כאן, בשקט, וחושבים, ומתגעגים לחבר שהכיר לנו את המקום ואהבנו לשתות יחד ‏ואחר כך הוא הסתבך בחובות לשוק האפור ובסוף התאבד בקפיצה מגג של בית חולים; מספרים ‏שהנושה שלו בכה בלוויה. ועוד מישהו, שלפני ארבעים שנה בא לחיפה והיה לו מועדון... ושתינו... ‏והוא הכיר לנו את שתי הבחורות שהיו לו... עבדו בשבילו... היום הן בנות שבעים ויש להן בארנק ‏תמונות שלהן מאז, יחד עם התמונות של הנכדים. שוות. ודייגים ובעל בית דפוס, ועוד מישהו ‏מאילת, שנמצא כל הזמן כאן אז איך הוא מאילת. והנה נהיה יבש בפה. פעמיים בלק.‏

שרק יהיה לנו כוח לשתות ולהם כוח למזוג.‏

צילמה: חדוה רוקח

© 2021 איתי בחור – הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות. הוקם ע"י as2 e-consulting