עוברים את דלת הבניין, מטפסים בגרם מדרגות לקומה הראשונה ודופקים על דלת מתכת אפורה. מאחורי הדלת עולם אחר, עולם עשוי מלבד. חדר אפלולי, תאורה צהובה חלשה, וכל הקירות הגבוהים מכוסים מרצפה עד תקרה באריגים, בגדים וחפצים מלבד. והכל בשלל צבעים ואינספור גוונים: אדום, כחול, צהוב, בז'. העין עוברת חוויה טוטאלית. רחם של לבד עוטף את הכל. הזמן נעלם. ואישה אחת, שיצאה מתוך ציור של ולאסקז לעולם הממש, אומנית הלבד, מקבלת את פני הבאים במבט של "אני האחרונה, אחרי זה לא יהיה עוד".

מיקרוקוסמוס הלבד הזה הוא דירה/בית-מלאכה של אומנית הלבד. היא מייצרת את הלבד בשיטה המסורתית הרטובה – לוקחים צמר, משטחים אותו, מרטיבים אותו ולוחצים אותו עם מגהץ חם עד שהאניצים מתאחים לאריג אחד ללא תפרים, ממש כמו הכנסייה הקתולית בימיה הטובים.

זה אחד מבתי המלאכה האותנטיים היחידים שנותרו בעיר. עושים כאן תלבושות, תיקים, תמונות, כובעים, צעיפים ושאר אריגים וחפצים בשיטה העתיקה. תיירים לא מגיעים למקום הזה, בחוץ אין שלט, והאומנית והעוזרת שלה לא מדברות אנגלית. חברים לקחו אותנו לשם והאומנית, שאיני מסוגל לבטא את שמה הראתה לנו איך היא מייצרת את הלבד באמבטיה של דירתה ועל שולחן המטבח... ממש כניסה לחדרי חדרים של האינטימיות המקצועית והמשפחתית.

אז אם אתם רוצים לבקר בעצמכם או לקחת קבוצה למקום לא ידוע, לפתוח דלת של בניין מתפורר ולנחות בהפתעה לתוך חוויה לא-רגילה, אם חשקה נפשכם לראות איך עושים לבד כמו פעם, אם אתם זקוקים מאוד ל'צ'וחה', מעיל גאורגי הררי עם כיסים לכדורי רובה צייד, אם אתם לא יכולים לחזור ארצה בלי כובע של סוואנים – כאן זה הדבר האמיתי, לא הסחורה הסינית/טורקית הזולה שמוכרים בחנויות המזכרות בשדרות רוסתאוולי ובשווקים.
תודה לחדוה רוקח על הצילום בתנאים כמעט בלתי אפשריים.

לדף הספר 'סתיו בטביליסי' לחצו כאן